נזר הקודש - יומא מז

ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר"י וכו' ואת אמרת מייתינן לי' מתוך ביתו ופירש"י דמיירי בכהן הדיוט, ופריך מדחזינן שר' יהודה סבר באנינות לחומרא יעוי"ש, ותמוה הרבה בזה דמאי פריך, ומאי ראיה מכה"ד לכה"ג דשפיר איכא למימר דבכה"ד דאסור להקריב אונן מחמרינן בי' גם כן שיניה אף באמצע עבודה, ובכה"ג שמותר להקריב אונן מביאין אותו מביתו גם כן לעבוד עבודה, ועוד תמוה דהלא כהן הדיוט שעבד באנינות חילל, ואיך מניחין אותו לגמור, ומה מועיל שהתחיל בהיתר, כיון שעכ"פ עכשיו אסור, וזהו קושיות התוס', ובאמת היא תמיה רבתי דאטו בשביל משום שהתחיל בהיתר נתיר לו לגמור עד סוף עבודה, ובגבו"א הקשה מהא דאיתא בזבחים ט"ו בעי ר"י מר"ז היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם למזבח מהו אמר לו והזה ונתן ובעינן עד נתינה שתהיה בגברא החזי לעבודה, אלמא אעפ"י שהתחיל בהיתר ובתוך העבודה נעשה בע"מ מחלל עבודה, ועוד דהתם הוי עיקר הבעי' דלמא חשבינן לזה שנעשה בע"מ אחרי גמר עבודה, אבל סתם התחיל בהיתר לא מהני. אבל נראה לומר בכוונת רש"י כך דהנה ע"כ איסור הקרבה באנינות לא הוי כשאר מחללי כזר ובע"מ וכדומה, דהרי לא אמרה תורה בחיוב שאונן מחלל עבודה רק התורה אמרה בחיוב על כה"ג שאין מחלל עבודה, ומזה דייקינן שלילה לכה"ד שמחלל, כמבואר בסנהדרין פ"ד, נמצא דהחיוב דכהן גדול מברר את השלילה דהכה"ד, ולהכי אם החיוב דכה"ג הוא באופן שכבר התחיל עבודתו, ובזה אמרה תורה עליו החיוב לגמור, ולא יצא מקדושתו, אז מורה השלילה לכה"ד שהכה"ד משולל מציווי זה, ואמרינן דמניה עבודתו ויוצא, אבל אם אמרינן דהחיוב כה"ג הוא שיבוא מביתו ויעבוד עבודה, מבורר מזה שהשלילה לכה"ד הוא שלא יבוא מביתו, אבל בשהתחיל כה"ד בהיתר, אית לן לומר דלא מחלל, וגם בקדושת כה"ד עומד הוא בקדושתו לענין זה שאם התחיל שאין לעזוב עבודתו, וא"כ אין זה ענין להא דבע"מ וכדומה, ומצאתי בריטב"א שנחית לזה, יעוי"ש, ולא קשה גם כן הא דהקשה בגבו"א מזבחים ט"ז דנפקא לי' לתנא לאונן שחילל עבודה ק"ו מבע"מ שאוכל חילל, אונן שאינו אוכל אינו דין שחילל, וכיון שבע"מ גם בשהתחיל בהיתר מחלל כדלעיל, להכי אונן גם אם התחיל בהיתר מחלל, דליתא מפני דכשהתחיל בהיתר אשר זה אינו מבורר איסור מחיוב כה"ג כאשר כתבנו, ששלילה כזה אינו יוצא מחיוב הכתוב בכה"ג, להכי מותר. דף י"ד, ומי גזר ר' יהודה שמא יאכל והא תנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר' יהודה שמא יאכל, והקשו התוס' ישנים וא"ת מה ענין זה לשאר ימות השנה דליכא קפידא בכהן גדול, אבל הכא דגמרינן ממלואים אין לנו להתקין כהן אחר יעו"ש ולכאורה מאי קושיא היא הלא שפיר פריך דמשום חששא שמא יאכל אית לן לומר דלא גרע חשש זה דשמא יאכל משארי פסולין כשאירע בכה"ג שהכהן המתקינין עובד עבודה. וע"כ צריך לומר דכוונת התוס' דכיון דעכ"פ אנו מפסידין את הכהן גדול המופרש בפרישת שבעה, וא"כ במקום שאנו מפסידין מצות פרישה אין לנו לעשות גזירה, וזה לא דמי לשאר ימות השנה שאין אנו מפסידים כלום, ובזה ניחא דנקטו התוס' ממלואים. דקשה הא בלאו דרשה וילפותא דמלואים אנו יודעין דעבודה בכה"ג דבקרא כתיב בהדיא, אבל בדברינו יבואר דכוונת התוס' על מצות פרישה, שזה אנו ילפינן ממלואים ואין לנו להפסיד מצוה זו משום גזירה דשמא יאכל, וזהו כוונת התוס' דאעפ"י שמצוה זו דעבודה בכה"ג יש לתקן ע"י כהן המתקינין שעושין אותו לכה"ג, אבל עכ"פ אנו מפסידין מצוה דפרישה. אמנם בעיקר הקושיא מה שייך הכא למיגזר שמא יאכל באנינות הא בלא"ה אין כאן קדשים הנאכלין כלל דהלא כולם נשרפים ואם בשביל חטאת שעיר החיצון דנאכל כדאיתא במשנה מנחות צ"ט דנאכל לערב, הלא סתם בני אדם אינם אוכלין אותו כשהוא חי, וא"כ בעינן בישול, וא"כ אין כאן לעשות גזירה דודאי לא יבשל ביוהכ"פ, והמנחות כולן כליל, ובהגהות חשק שלמה מצאתי עמד בזה, ומפרש משום חששא דיוהכ"פ שחל בשבת ואיכא לחה"פ, אבל תמוה דלפי"ז מאי מקשה הש"ס מדלא גזר ר"י שמא יאכל, והוא מדלא חש לזה כשתמות אשתו, דלמא זהו בשארי שנים, אבל ביוהכ"פ שחל בשבת אפשר שהכהן המתקינין היה עובד אם תמות אשתו של ראשון. וע"כ נראה לומר דבאמת איכא בכל השנים גם כן השש שמא יאכל, והיינו שמא יאכל מן הקדשים העומדים לשרפה ואוכל צלוים, או מהמנחות הנאפות להיות כליל, וזה שייך בכל יום הכיפורים דכל השנים, אלא שאם באנו לחוש מה נעשה, הלא לא אפשר בלא"ה, משום דהאי חששא איכא בכל כהן וכהן שיעבוד, אמנם בכהן שמתה אשתו שהוא אונן, וא"כ ע"כ ניתוסף עתה חשש איסור אנינות, וזה יש לנו לתקן שיעבוד הכהן המתקינין, ולהכי פריך הש"ס מדוע לא גזר ר"י שמא יאכל, והלא כל מה דאפשר לתקוני מתקינין. ואין להקשות לר' יהודה דסבר אין איסור חל על איסור בחולין ק', וא"כ בלא"ה ליכא ביוהכ"פ איסור אנינות משום דלא אתי איסור אנינות וחייל על איסור יוהכ"פ הקודם, משום דאף אם אין איסור חל על איסור, אבל איסורא איכא ודוקא ממלקות ומעונשין ממעט, ועוד לפי מה דקיי"ל דאיסור חל על חצי שיעור, ואיסור יוהכ"פ הוי בכותבת ואיסור אכילה באנינות שהוא בכזית חל על כזית אוכלין כיון שהוא ח"ש לגבי איסור יוהכ"פ שהוא בככותבת, וזהו שפריך הש"ס דאם גזר ר"י באנינות שמא יאכל מדוע לא גזר גם ביוהכ"פ משום דכל מה שבידינו למיגזר מחששא שמא יאכל, יש לנו לתקן, וע"ז משני הש"ס דאין לנו לחוש ביוהכ"פ בשעה שאין אוכלין. גמרא, וכי האי גוונא מי חיילא עלי' אנינות והא מיגרשא, נהי דאנינות לא חייל אמדודי מי לא מיטרד, ופירש"י ובקדשים בעינן שמחה, והקשו בתוס' ישנים א"כ אפילו טבעה ספינתו בים וכו', הנה נראה דכוונת רש"י דכיון דבאמת היתה אשתו ושפיר יש לו צער מיתה, וזהו אנינות שבתורה. ואעפ"י שמן הדין אין זו אשתו, אבל עכ"פ הטרדא הוא טרדא דמיתה כעין אנינות גמורה, כי באמת אשתו היתה