נזר הקודש - יומא מג

וז"ל אדם טמא אין מזין עליו בשבת, וע"כ כוונתו גם על הזאה דהשלישי, ואעפ"י דהגאון נוב"ת האו"ח סימן קט"ו כתב דרק הזאה דיום ז' אינו דוחה מפני שמטהרתן לגמרי, אבל הזאה דיום שלישי מותר בשבת משום דלא נתקן עדיין לגמרי. דבריו תמוהין דהרי כתב הרמב"ם להדיא בפר"א מעבודת יוהכ"פ דכהן גדול בשבעת ימי הפרישה דאין הזייתו דוחה שבת לא יום השלישי ולא השביעי יעוי"ש הרי כתב להדיא דגם הזאה דהשלישי אינו דוחה שבת, אעפ"י דלא שייך בזה תיקוני גברא, והנה אפשר לומר דגם בזה שייך תיקון גברא. ומצינו כזה פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בשבת צ"ד ע"ב בתולש אחת משלש דר"נ אמר חיים מטעם דאהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה, ואעפ"י שהרמב"ם פסק כרב ששת דזה לא נקרא אהני מעשיו כמבואר בפר"י מטו"צ, אבל אפשר דזהו רק לענין חיוב מלקות, משא"כ לענין שבות שפיר נחשב גם זה לתיקון גברא. א שם. הנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה, פירש"י הנחתומין הלקוחין תבואה מעם הארץ למכור פת לשוק לא חייבו עליהן להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים וכו', יעוי"ש והביאור בזה דעיקר חידושא דתנא לאשמעינן דלא חייבו להנחתום להפריש מעש"ש מהתבואה הלקוחה מע"ה. ויש לעיין לרש"י אם הלוקה ממנו גם כן פטור, או"ד שרק הנחתומין לא חייבו, אבל הלוקה מהנחתומין חייבין גם במעש"ש ולפי הנראה משמע שלגמרי פטרוהו מדפירש"י לקמן בד"ה לא אטרחינהו רבנן וסמכו לומר שרוב ע"ה מעשרין הם, יעוי"ש, הרי מבואר שדעת רש"י דפטרוהו לגמרי בזה מדסמכינן ארובא, דודאי אין סברא לומר דרק הנחתום המוכר סמכוהו ארובא ולא אצל הלוקח, דליתא דודאי כיון שכבר יצא בפטור כבר נפטר והלך לו. אבל יש לעיין לפי זה הא דאיתא במשנה פר"ה דדמאי מ"א הלוקח מן הנחתום, כיצד מעשר וכו' ומעש"ש וכו', הרי מבואר דהלוקח מחויב במעש"ש וא"כ יש להבין מדוע לא פטרו את הלוקח, ואם בשביל הטעם שמפרש להכי פטרו הנחתומין מפני שאומרין להם מכרו בזול, והלא אם הלוקח יפריש, ע"כ ינכה ממקחו בעד זה. ב והנה בתוס' הביא הא דאיתא בירושלמי בפר"ב דדמאי שם דהכא תנן דהמוכר מפריש והתם תנן הלוקח מנחתום מפריש כו' ח"א כאן בעושה בטהרה, כאן בעושה בטומאה, ופירשו התוס' דהכא מיירי בנחתום ע"ה ושוכר לו גבל חבר שיעשנו בטהרה, ובזה אין הלוקח מעשר, דסמכינן אמוכר, דכיון דמהדר אטהרה בודאי תקנה, והתם מיירי בנחתום ע"ה שעושה בעצמו ולא סמכינן עלי' ולהכי הלוקח מעשר יעוי"ש, ונראה כוונת התוס' כך דבנחתום ע"ה אם מחזיק החבר לגבל ועושה בטהרה עבור קונים אוכלי טהרות, אית ליה להנחתום להוציא כעת דבר מתוקן גם בדבר ההפרשה דתרומה ומעשרות, וזה מוטל אגבל החבר, וממילא שאנו יודעין שזה מוטל על המוכר, ממילא אין והלוקח להפריש כלל עוד, וסמכינן אמוכר, ובשאין להנחתום גבלו חבר אז החיוב הפרשה על הלוקח רמיא, ואח"כ פריך בירושלמי אם בעושה בטהרה יפריש הכל היינו אפילו מעש"ש, היינו דס"ד דהירושלמי שם דהא דלא חייבו להנחתומין במעש"ש זהו מפני שאין סומכין עליו במעש"ש. ולהכי מחויב הלוקח במעש"ש, ומקשה אם באופן זה מיירי שהנחתום מחזיק חבר לגבל לעשותו בטהרה, א"כ מדוע לא נסמוך עליו במעש"ש, וממילא יהיה הדין אשר הנחתום יהיה מחויב להפריש גם מעש"ש ועל זה משני דשאני התם דמעיקרא לא חייבו חכמים בהפרשה דמעש"ש להנחתום אפילו הוא עצמו חבר, וזהו מפני הטירחא להעלותו לירושלים, וזה דוקא בנחתום חשו לטרחא זו, אבל לא בלוקח הבעה"ב, והוא מחויב בהפרשה דמעש"ש, והשתא מצי מיידי בנחתום חבר ממש, (ולא ידענא מדוע חזר הש"ס ומוקמי' בנחתום חבר, והלא בפשיטות גם בשמחזיק הבד לגבל גם כן הוי הכי), ובזה תקשה בהא דפירש"י והוא דלפי המסקנא דהירושלמי דשאני בין מוכר ללוקח, והיינו דרק משום טרחא חשו למוכר, והיינו דהטילו חכמים זה אלוקח, וא"כ ע"כ אין לומר הטעם משום דסמכו רבנן ארוב ע"ה מעשרין, אדרבה לא סמכו בזה כלל ארובא ורק חשו לטרחא דמוכר, והטילו החיוב אלוקח, וכן מבואר ברמב"ם פר"ט ממעשר הי"ב שכתב והלוקח מפריש מעש"ש יעוי"ש, וכן כתב הד"ש יעוי"ש, וא"כ חזינן דלא סמכו בזה ארובא דרוב ע"ה מעשרין, וא"כ דברי רש"י שפירש דסמכינן ארובא ומשמע מדבריו דלגמרי אין מפרישין מעש"ש צ"ע. ג גם יש להעיד אמאי פטור ממע"ש מטעם דובא והא הוי דשיל"מ להעלות לירושלים כמבואר ב"מ נ"ג דזה חשיב דשיל"מ, ולא מהני בזה רובא ד שם, וחלה. יש לעיין מאי רבותא דחייבין הנחתומין בחלה בתבואה דדמאי והלא אפילו בודאי מעושר יש חיוב חלה הנעשה ע"י גלגול העיסה, וחיוב זה לא נעשה ביד המוכר, אלא ביד נחתום ונראה לפרש דמיירי הכא בנחתום חבר העושה בטהרה כמבואר בירושלמי, וכמו שנתבאר לעיל, וא"כ רצו חכמים שיפריש תרומת מעשר וחלה בבבת אחת לאחר שנעשה חיוב חלה תהי' ההפרשה גם לתרומת מעשר, והדין מבואר כשמפרישין תרומה וחלה בבת אחת, דמפרישין תרומה על החלה וחלה על התרומה כמבואר בירושלמי פר"ה דמאי ה"א ובירושלמי חלה פר"א ה"ג וילפינן זה מקרא, וכן פסק הרמב"ם פר"ו מבכורים ה"ז יעוי"ש, וא"כ הכא דין זה איתא גם בתרומת מעשר שמפריש תרומת מעשר על החלה, וגם מפריש חלה על התרומת מעשר, והתנא משמיע לנו דרצו חכמים שהנחתום החבר יפריש תרומת מעשר וחלה בבת אחת בכדי שתהיה הכל בטהרה ובזה מבואר היטב הא דכתב הרמב"ם בפר"ט ממעשר הי"ב הנחתומין וכו' אלא תרומת מעשר בלבד כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה יעוי"ש וזה תמוה מניין להרמב"ם עיקר דין זה שמשמע שזה גם כן הדין שלא יפרישה תרומת מעשר מתבואה, או מקמח, אלא שיפריש עם החלה לאחר שנעשה עיסה, והנה מדן הכס"מ מציין לדין זה בירושלמי, ולא מצאתי זה מפורש, ובדברינו אפשר לומר דכוונת מרן בזה שמשני בירושלמי לר' יוחנן דמיירי המשנה בעושה בטהרה, וא"כ למד הרמב"ם את דינו דמדנקט התנא גם לחיוב חלה אשר מילתא דפשיטא הוא, אמנם בא להורות לנו דיפריש תרומת