נזר הקודש - יומא מב

וכעושה בידים דמי אין כאן גרמא, אלא מוחק ממש, ורק לאחרי כריכה דהגמי הוי גרמא, וזהו כוונת רש"י. א תוס' ד"ה מקשינן הזאה לטבילה, תימה אמאי פשיט להו טפי דטבילה בזמנה מצוה מהזאה יש לומר משום דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וגו', וע"כ הא דהדר כתיב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר וכו', אלא על כרחך משום ורחץ איצטרך לאשמעינן דתיכף להזאה טבילה וש"מ דטבילה בזמנה מצוה יעוי"ש. והנה קשה טובא דהלימוד מזה כבר דרשו רבותינו בקדושין כ"ה דבעינן הזאה דומיא דטבילה לומר דבעינן הזאה בגלוי לאפוקי טמון כמו אם הזה על הלשון דלא נחשב הזאה, ומצאתי בגבו"א עמד בזה בתמי', - והנה הריטב"א כתב בזה דזה תליא בפלוגתא דרבותינו, והיינו דלמאן דסבר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה דהיינו רבי יוסי הכא הוא דריש הקראי לדרשא דקדושין למידרש דבעינן הזאה בגלוי, יעוי"ש, מבואר דלדעת הריטב"א הפלוגתא דרבי ורבנן שם בקדושין אם בעינן הזאה בגלוי, כמו בטבילה תליא ג"כ בפלוגתא דהכא אם דרשינן הקרא לטבילה בזמנה מצוה, נמצא דמאן דסבר טבילה בזמנה מצוה סבר כרבי דסבר שם דמהני הזאה על הלשון. והנה לפי"ז הרמב"ם שפוסק כחכמים דהזאה על הלשון לא הוי הזאה בפר"ב מפרה, וא"כ ע"כ סבר טבילה בזמנה לאו מצוה וא"כ תמוה מדוע לא הביאו הטור והב"י שיטת הרמב"ם בסי' קצ"ז דע"כ סבר הרמב"ם טבילה בזמנה לאו מצוה. ולכאורה מדוע לא נימא דתרתי שמעינן מההקישא היינו דבעינן סמוך להזאה טבילה, וגם בעינן הזאה בגלוי דומיא דטבילה. וזהו כדאמרינן אין היקש למחצה. ובעיקר הא דהזאת שביעי עי' רמב"ם פרי"א מפרה ובהשגת הראב"ד ובכס"מ שם, ודעת הרמב"ם דשביעי אינו לעיכובא אלא גם אם הוזה אח"כ שפיר דמי, וסוגיא דידן מורה כן, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים ס'. ב ע"ב, שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעין בו, וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעים בו, והטעם בזה כמו שפירש"י שהחמירו בכהן השורף את הפרה מפני קל שעושין בו לטמאו בידים להטבילו להוציא מלבן של צדוקים, לכך החמירו בטהרתו שלא יהא אדם נוגע בו יעוי"ש. וכוונת רש"י לפרש מדוע לא החמירו בזה בכהן גדול ליוהכ"פ. והנה בירושלמי ריש מכילתין איתא ג"כ האי ברייתא, ושם פריך והלא טמא הוא מחמת הזייתו ומשני אמר רבי בון משום מעלה הוא בפרה, והיינו דלאו טעמא משום טומאה אלא משום מעלה יעוי"ש, וזהו כמו שפירש"י. והנה התוי"ש הקשו הלא מאי פריך ואינו טמא מחמת הזייתו. הלא זה היתה בגמר היום, דהרי כל היום היה עובד עבודה. ופירשנו לעיל דשיטת הירושלמי דגם כהן השורף את הפרה היה עובד כל היום. וגם מברייתא זו מוכח כן מדלא חשיב ההבדל שביניהם לענין עבודה כל שבעה. ג והנה בתוסי"ש שם מביא גירסא אחריתי בירושלמי דמשני דלהכי אין אחיו הכהנים נוגעים בו בכדי שלא יטמאו ממנו אחיו הכהנים, יעוי"ש והביאור בזה דכהן נטמא מפני ההזאה ואחיו הכהנים נטמאים ממנו, ולפי גירסא זו ע"כ צריך לומר דסבר הירושלמי דהיו מזיו עליו בשחרית, וממילא לא היה עובד כל היום. והרי הוא בטומאתו, מפני ההזאה, וממילא לא היו נוגעין בו אחיו הכהנים, וזהו ההבדל לבין כהן גדול ליוהכ"פ, שעליו הי' מזין מבערב, וכל היום טהור, אבל קשה הכל טעמא מאי מדוע היו מזין עליו בשחרית ולא יגעו בו אחיו הכהנים, הלא כמו כן היה להזות עליו מבערב, והכהנים היו יכולים ליגע בו. - ואפשר דלהגירסא הלזו סבר הירושלמי דכהן השורף את הפרה לא היה עובד עבודה כלל כל ימי הפרישה, מטעם דמחזיקין אותו לטמא מת עד שאנו חוששין שלא יטמאו אחיו הכהנים ממנו, ומפרש הברייתא ההבדל שבין כהן גדול לכהן השורף את הפרה שיזה פורש לקדושה בלא חששא דטומאת מת. והוא מטעם דיש להקל בחששות דטו"מ מטעם דציבור הוא. משא"כ בכהן השורף את הגרה שאין זה קרבן צבור כמו"ש התוס' לעיל ד"ה רב אסי סבר יעוי"ש, נמצא דאנו חוששין הרבה, וממילא לא היו מניחין אותו לעבוד עבודה וזהו הביאור שזה הפרשתו לקדושה בלא חששא דטו"מ. וזה הפרשתו לטהרה. ואנו חוששין לטו"מ, ולהכי אין הכהנים נוגעין בו. ובזה מיושב היו דלא חשיב התנא ההבדל שביניהם דזה עובד עבודה כל שבעה, וזה אינו עובד, מפני שזה נכלל בזה ששנה התנא שבזה הכהנים נוגעין בו, ובזה אין הכהנים נוגעים בו. והרמב"ם ע"כ סבר כגירסא שלנו בירושלמי מדכתב ואין אחיו הכהנים נוגעים בו כדי להרבות בטהרתו, וזהו כגירסא שלנו, ורש"י דילן ג"כ. ד שם, והא קיי"ל הזאה שבות ואינה דוחה את השבת. והקשה בגבו"א הא יש להזות עליו בעזרה, וקיי"ל אין שבות במקדש. ולכאורה הלא אסור להכניס דבר טמא בעזרה, וכיון שמי חטאת מטמאין להנושא ולהנוגע. והעיר בזה בהגהות חשק שלמה יעוי"ש. אבל ביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים ס"ט דאין איסור הכנסה למי חטאת בעזרה כיון שהמי חטאת בעצמותן לא הוי דבר טמא ואדרבה הן מטהרים את הטמא, ורק דין הוא שמטמאין את הנושא והנוגע, ואין בזה איסור כניסה לעזרה שעל דבר טמא נאמרה, היינו שבעצמותו טמא. אמנם בגבו"א ז"ל לא היה הכרח לומר להכניס המי חטאת לעזרה בכדי להתיר את השבות, דע"כ גם בהר הבית הותר שבות כמבואר בעירובין ק"ד דדוקא שבות דמדינה אסור, ושם ק"ג ע"א מבואר דשבות מקדש הותר אף במדינה, וביותר הכא שהכהן גדול בלשכת פרהדרין, ובהגהות הובא להקשות כן בשם השעה"מ. ואפשר לומר דהכא הוי שני שבותים היינו ההזאה, ויש בזה גם תיקון גברא, ושני שבותים גזרו גם במקדש, כמוש"נ הגרע"א ז"ל בסימן קנ"ט ויסודו עפ"י דברי הרב מרטנורא שכתב דאף דלא גזר רבי על שבות ביהש"מ, מ"מ בשני שבותים גזר, וה"נ כן גם במקדש גזרו במקום דאיכא שני שבותים, וכתב שם דבעינן שהשני שבותים באים כאחד יעוי"ש, והכא השני שבותים באים כאחד. - איברא דאכתי יש להעיר בזה דבשלמא הזאה דשביעי שייך מתקן. אבל הזאה דשלישי הלא אין כאן תיקון עדיין כיון שעדיין טמא הוא וא"כ יש להתיר הזאה דהשלישי גם בשבת, והרמב"ם כתב בפרכ"ג משבת