נזר הקודש - יומא מא

יסיח דעתו, והיינו דמדכתיב והיה על מצחו תמיד דהפירוש דתמיד יקיים הא דוהיה על מצחו, וזהו כמו שאמרה תורה דתמיד יעשה לבישה, וזה לא יתכן כיון שהוא לבוש בהציץ, ולמה יעשה לבישה חדשה, וע"כ על משמוש אתא. ובזה פליגי רבי יהודה ור"ש דר' יהודה סבר דלא הלבישה מרצה, אלא הא דהוא לבוש מרצה, ודן מזה דכשאינו על מצחו אינו מרצה, אבל ר"ש סבר דכיון דחייבה תורה למשמש בכל שעה, שהביאור בזה לבישה, להכי דן בזה דהלבישה מרצה, וממילא גם המשמוש מרצה שהוא כעין לבישה. וכיון דזהו באי אפשרות להיות תמיד בלבישה או במשמוש, להכי מפרש דתמיד בא להורות דגם אם אינו בלבישה, ורק ראוי לזה ג"כ מרצה. אבל עכ"פ גם ר"ש סבר הא דמשמוש בציץ, וממילא מובן דאסור בהיסה"ד, והוי דינא דרבה בר ר"ה לכו"ע, ובזה מיושב ג"כ הא דהקשו דלמ"ד דחויה טומאה בצבור מנין לדרוש היסה"ד בתפילין. כב דף ח', שם נשבר הציץ דלא מרצה. - אויש לעיין למ"ל קרא לנשבר הציץ הלא ממילא מובן דכיון דהריצוי הוא בהציץ, ובלא ציץ אין כאן ריצוי.- - ואפשר לומד דכוונת הש"ס להורות באופן שנשבר הציץ בשעת טומאה, ואח"כ בשעת הקרבה היה הציץ שלם דס"ד אמינא דבאופן זה מרצה, על זה מלמדנו הקרא דלא מהני. - ובזה יש ליישב דברי רש"י לעיל דפירש בד"ה בין שישנו על מצחו, כשאירעה הטומאה יעוי"ש ומה בעי רש"י בזה, ואפשר שזהו כוונת רש"י דגם בשמת טומאה בעינן ציץ, ולא סגי אם יש ציץ בשעת ההקרבה לחודיא, אבל זהו חידוש דין. כג שם, ורבי יהודה סבר טומאה הותרה בצבור. - וקשה לרב נחמן דאמר לעיל מודינא בדאיכא שיריים לאכילה דלא הוי הותרה אלא דחויה. - וא"כ קשה הכא כעבודת דאיכא שער החיצון הקרב ביוהכ"פ ונאכל לערב במוצאי יוהכ"פ כמבואר במשנה מנחות צ"א, וא"כ היאך קאמר הש"ס הכא דרבי יהודה דטומאה הותרה, ולעיל כתבנו מזה. כד שם, ואס"ד היתר היא בצבור הזאה כלל למ"ל. והגה גם בזה קשה דלמא בעי הזאה משום שעיר החיצון הנאכל לערב. - והקשה בזה בגבו"א.- - אבל נראה דלא דמי להא דרב נחמן לעיל, דדוקא באופן שנטמא הקרבן, יש להדר אחרי קרבן טהור מפני שיש בזה גם אבילה - אבל בשביל להדר אטהרה ולחוש חששות בשביל קיום מצוה דאכילה זה אין לנו לחוש ולעשות מעלות, ורק מפני מעלת הכפרה יש לנו לחוש ולאהדורי אמעלות, אבל לא בשביל מצוה דאכילה שאינה בעיכוב כפרה. - ובזה יש ליישב גם הקושיא שכתבנו לעיל אליבא דר' יהודה. כה תוס' ד"ה ורבי יוסי וכו' תימה לי א"כ גבי פרה אמאי סגי בג' ובשביעי הא לאו קרבן ציבור היא לדחות שבת וטומאה, וי"ל דכיון דטבו"י כשר בפרה וכר' אם כן נכשיר כהן הושרף הפרה בלא הזאה כלל כיון דלא ברור לן דנטמא וה"ה דאפילו שלישי ושביעי לא בעי אלא מעלה בעלמא עכ"ל. - ולכאורה אדרבה הלא מבואר לעיל דכיון דטבו"י כשר צפרה, להכי יש להחמיר יותר. כו והנה לפי מה שכתב הסמ"ג במצוה קל"ו בשם ספר התרומה שאם הפירות של מעש"ש לא הוכשרו מותר בזמה"ז לאוכלן בירושלים ומצוה יש בזה יעוי"ש והנה אעפ"י שכולנו טמאי מתים. ואין לנו אפר פרה להתטהר, - וע"כ סברי הני פוסקים דכיון דקיי"ל טבל ועלה אוכל במעשר, וא"כ גם טמאי מתים אף בלא הזאה אם טבל מותר לאכול במעשר בירושלים, היינו באופן שעבר עליו ז' ימים וטבל, א"כ לשיטה זו בכהן השורף את הפרה ועברו עליו ז' ימים וטבל דינו כטבו"י ממש, וכיון שאמרו חכמים דטבו"י כשר בפרה מה"ת ולא החמירו בו גם מדרבנן. - להכי לא חשו חכמים לטומאת מת להחמיר עליו יותר מג' ישביעי, והעמידו דינו כטבו"י דעלמא שכשר בפרה, ואפשר שזהו כוונת התוס', ובעיקר דברי הסמ"ג והתרומה כתבנו בספרנו נזר הקודש למס' זבחים דף ס'. כד שם, הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי"ז לא ירחץ ופירש"י הטעם משום מחיקת השם, והקשו התוס' ישנים והריטב"א הא בשבת ק"כ מסיק הש"ס דליכא הכא איסור מחיקת השם מטעם דלא הוי אלא גרמא וזה מותר, אלא הכא הטעם משום איסור לעמוד בפני השם ערום, משום ולא יראה בך ערות דבר, וכן מבואר בשבת שם במסקנא, וזה פליאה עצומה, וביותר דע"כ אין לפרש משום איסור מחיקה משום דלפי"ז לא מהני מידי הגמי שכורך עליו, דהרי ע"כ מיירי באופן שמים באים דרך גמי דאל"כ הוי חציצה וא"כ איכא מחיקה, ומה יועיל הגמי, וכיון שכן אמאי פירש"י משום איסור מתיקה ודוחק לומר דכוונת רש"י באיסור דלא ירחץ, שזהו באופן שעושה בידים ומפרש רש"י שזה אסור מטעם מחיקה, (ובנוב"ת או"ח סי' י"ז נחית לזה). אבל לא משמע כן הכא ברש"י ד"ה כורך שפירש בהדיא להגן עליו מחוזק שטף המים, הרי ברור דכוונת רש"י לפרש כן גם בהא דטבילה של מצוה, ותמוה, ולדידי תמוה סוגיא דשם מדוע זה נקרא גרמא הלא כיון שטובל במים והמים תיכף ממעכים את הכתיבה, וזהו גירי דילי' ממש, והרי זה כמוחק בידים, ולא גרע זה מהא דכפתי' לחברי' ואשקיל עלי' בידקא דמיא סנהדרין ע"ז דחייב משום הורג נפש, והיינו מפני שהורגו בכח ראשון, והכא נמי הרי זה כח ראשון שנכנס למים, והמים שוטפים בחוזק את הכתיבה, והרי זה מוחק ממש, ואמאי חשיב לה הש"ס שם דלא הוי יותר מגרמא. - ואפשר דלאחר הכריכה דהגמי, ואז המים הבאים דרך הגמי לא הוי זה כח ראשון, ולהכי נחשב גרמא, נמצא דבלעדי הגמי הוי איסור משום מחיקה גם כז. - ונפק"מ אם יכרוך הגמי על הערוה דעכשיו ליכא משום איסור לעמוד ערום יען דהערוה מכוסה, אבל אז יהיה אסור מטעם מחיקה יען דהוי גירי דילי' ממש, ולפי"ז צריכין אנחנו לטעם דאיסור מחיקה בכדי שלא יועיל הכריכה בהגמי על הערוה, אלא בענן שתהי' הכריכה על הכתיבה, ואתי שפיר לפי"ז, דהש"ס דשבת שמיירי לאחרי כריכת הגמי שאז לא הוי אלא איסור גרמא משום מחיקה וזה מותר, אבל בלעדי גמי ודאי אסור משום מחיקה, והא דבתחילה בעי שם הש"ס להתיר גם בלעדי גמי מטעם גרמא, ע"כ דלא מיירי שם לר"פ דסבר דכח ראשון הוי גירי' דילי', אבל לפי מה דקיי"ל דכה ראשון הוי גירי' דילי' ג