נזר הקודש - יומא מ

זה אין אדם אוסר דשא"ש, וא"כ ה"ה גבי הכשר לא מהני רצון אחרים אף במעשה, מטעם דהרי חסר ניחותא דבעלים. וגם שפיר מוכח מדברי הרשב"א חולין דמפרש דברי הרמב"ם גם באופן זה שע"י מעשה, והוא דהרי מביא שם הרשב"א ליסוד נגד דברי הרמב"ם, והיינו דהא דפשט את ידיו וכו' וזהו מעשה, ומביא שכן דייקו התוס' דלא בעינן בעלים, ומזה משיג על הרמב"ם. וע"כ דמפרש דברי הרמב"ם דגם ע"י מעשה בעינן רצון בעלים. טו שם ולרבי יהודה נמי הא כתיב תמיד, ההוא שלא יסיח דעתו ממנו, כדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה ק"ו מציץ וכו'. והנה מבואר דכל עיקר האי דינא דהיסה"ד בתפילין הוא לרבי יהודה דסבר טומאה הותרה בצבור, וא"כ הרמב"ם דסבר דטומאה דחויה בצבור ע"כ לא דריש להא דהיסה"ד, וא"כ הא דפסק הרמב"ם להאי דינא דהיסה"ד תמוה, ותמה בזה השאג"א. אמנם לפי מה שביארנו אין הכרח לומר דמאן דסבר טומאה דחויה בצבור לא סבר כר' יהודה דציץ מכפר דוקא כשהוא על מצחו כר' יהודה, וממילא סבר כר' יהודה בהא דהיסה"ד. טז והנה על עצם הק"ו שדן רבה בר ר"ה שאסור להסיח דעתו בתפילין בק"ו מציץ, לכאורה יש להשיב דשאני ציץ שמרצה על הקרבן. וע"כ צריך לומר דסבר הש"ס דמותר להיות לבוש בהציץ גם שלא בשעת עבודה. וזהו בשעה שאינו עושה פעולת הריצוי, ובזה אמרה תורה שאסור בהיסה"ד. ומזה ראיה לשיטת הר"ת שכתב דשאני ציץ מבגדי כהונה מדכתיב תמיד דהותר להיות לבוש תמיד. ובזה מיושב לשיטת הר"י והרא"ש בפד"ג דברכות דהיסה"ד נקרא קלות ראש ושחוק. וא"כ קשה למ"ל קרא לאסור היסה"ד בציץ, הלא שחוק וקלות ראש בלא"ה אסור במקדש וזהו מורה מקדש, עי' בש"א שהעיר בזה, אבל לפי מה שמוכח ע"כ סברה האי סוגיא דמותר הציץ בלבישה גם שלא בשעת עבודה וחוץ למקדש, אבל במקדש עצמו בלא"ה אסור להסיח דעת כמבואר ברמב"ם פר"ה מביא"מ ה"ג, אמנם הריטב"א בחידושיו כתב דאסור בלבישה דציץ שלא בשעת עבודה וינאי המלך שלבש הציץ בשעת הסעודה כמבואר בקדושין שלא כדין עשה, ומפני זה מצאו חכמים מקום לחוש להקול שיצא על אמו כי נשבית במודיעים מה שלא ערערו עליו עד אותו היום יעוי"ש. והנה לשיטתו יש להשיב על הק"ו ולומר מה לציץ שכן בשעה זו מרצה על הקרבנות. יז עוד מסתפק אני לר' יהודה דסבר דדוקא בהציץ על מצחו מרצה, אם זה דוקא בשהיא בבית המקדש, או"ד גם בשהוא חוץ לעזרה לשיטת הר"ת דמותר להיות לבוש בהציץ גם בחוץ לעזרה. יח ונראה להוכיח מהא דאיתא בירושלמי פר"א דיומא ובחגיגה פר"ב אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו אית תניי תני אפילו בזוית וכו' מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לד' יוסי בי רבי בון בשם ריב"ל. והיינו דאמר שם לעיל בכל יום כהן גדול מתלבש בכליו זכו' יעוי"ש ויש להבין מה זה תלוי בהא דהציץ על מצחו מרצה. וע"כ הביאור בזה דכיון דאינו מרצה רק כשהוא על מצחו, א"כ ע"כ נחוץ שיהיה לבוש בהציץ כל היום, פן מתרמי פסול בקרבן אשר נחוץ להציץ לרצות, וכיון שאינו מרצה אלא כשהוא על מצחו, א"כ צריך להיות לבוש תמיד. ומזה ראיה לשיטת הד"ת דמותר להיות לבוש בהציץ גם חוץ לעזרה. אבל כל זה לשיטת רבי יהודה - איברא דמדברי התוס' משמע שזה לכו"ע, אבל תמוה מהירושלמי דמבואר דזהו לשיטת רבי יהודה דוקא. ולרבי יהודה שפיר איצטרך קרא לאסור היסה"ד בציץ כיון שהוא חוץ למקדש כמו שכתבנו לעיל. יט והנה תמהני מדוע לא הביא הרמב"ם בהל' ביא"מ הא דאיסור היסה"ד בציץ וגם בהל' תפילין בפר"ד הי"ד לא כתב בהדיא דאסור היסה"ד בציץ אלא כתב חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד וכו', יעוי"ש, הרי דלא כתב שיש איסור היסה"ד בציץ, רק כתב שתפילין המה יותר קדושים וזה מתפרשא דלהכי תפילין אסור בהיסה"ד מפני מעלת קדושתן יותר מהציץ ומובן מזה כי בשביל מעלתן אסור היסה"ד, אבל לא דן בזה מכח ק"ו כדרשת רבה בר ר"ה. והיינו ע"כ דסבר דבשביל הק"ו יש לפרוך מה להציץ שכן מרצה, ובלא"ה לא הוי ק"ו גמור כמו שכתבו התוס' לקמן ח' ע"א ד"ה ומה ציץ וכו' יעוי"ש, וא"כ אין זה ק"ו, ולהכי כתב דמצד הסברא מובן דאסור היסה"ד כתפילין מכח מעלת קדושתן מצד עצמותו. ותמהני מדוע לא הביא הרמב"ם עצם הדין בהציץ שאסור בהיסה"ד, וביותר שזה קאי אליבא דד' יהודה דהרמב"ם סבר כוותי'. וביותר דהרמב"ם סובר. דבגדי כהונה ניתנו להינות מהן גם שלא בשעת עבודה וחוץ למקדש כמבואר ברמב"ם פד"ח מכלי המקדש הי"א וא"כ שפיר בעינן קרא לאסור היסה"ד במקום שאין מורא מקדש עליו, וביותר שכן מוכח מהירושלמי שכתבנו לעיל וצ"ע. כ שם, חייב אדם למשמש בתפילין וכו'. ויש לעיין דמשמע דיש חיוב משמוש ממש. ובלא משמוש איכא חששא דהיסה"ד. ומזה הטעם נראה לפרש הא דרבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשו היו מברכין כמבואר בסוכה מ"ו יע"ש, והיינו דסברי דאיכא מצוה במשמוש, והרי"ז כעין הנחה חדשה, והרי"ף והרא"ש הביאו זה להלכה, והר"ן בסוכה תמה על הפוסקים האלו כמו הרמב"ם ועוד, שהשמיטו זה מהלכותיהם וכתב משום דאין אנו בקיאים בשיעורא אימת חל חיוב משמוש יעוי"ש. והנה לפי"ז ע"כ בציץ היה חיוב משמוש ממש, ויש לעיין היכן מרומז זה בציץ כא ונראה דמדכתיב והיה על מצחו תמיד, הכוונה דגם כשהוא על מצחו גם כן איכא אזהרה דיהיה על מצחו ומה שייך אזהרה שילבוש הציץ בשעה שהוא לבוש מקודם. וע"כ למשמוש הוא דאתא, ובאמת מזה עצמו נלמד היסה"ד דכיון דחייב למשמש, הרי זה ממילא בלא היסה"ד, וע"כ דזה הוי לימוד מעליא, ומזה דן דבה בד ד"ה ק"ו לחיוב משמוש, ומזה יצא הדין לרבנן דבי רב אשי גם לחיוב ברכה על המשמוש, וזהו הפירוש בדברי רבי יהודה דאמר תמיד אתי שלא