נזר הקודש - יומא לט

חתיכת חטאת שנטמאה ע"י חיבה"ק והוי טומאה דרבנן בכלל כל שדרכו למנות, מטעם דבאופן זה בחתיכת חולין שנטמאה, יש עלי' טומאה עצמית כחתיכת נבלה מבהמה טהורה שנתנבלה, משום דבחולין נטמאה החתיכה בטומאה דאורייתא, וכמובן. ו והנה לפי מה שפירשנו בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ו דגם לדעת הרמב"ם דסבר הכשר לדעת בעלים בעינן. ואין בעלים להקדש, אמנם כיון שנתנה התורה רשות להכהן להדיחן במים אם אינן נקיים, הרי יש בזה רצון גבוה, והוי הכהן באימורין כגזבר שהוא נחשב בעלים להקדש. ז והנה הא דמבואר בסוגיא דחולין ל"ו דפריך שם האי בשר דאיתכשר במאי וכו', - מדוע לא קאמר הש"ס דנטמא במשקין טמאין דמטמאין לרצון ושלא לרצון, כמבואר בפר"א דמכשירין, וברמב"ם פד"ב הי"ג. - ונראה דהנה ע"כ מיירי התנא דמכשירין באופן שהמשקין טמאים הם מעיינות, כמו שמוכיח דבינו הגר"א ז"ל, וא"כ לא מצינו לומד דכוונת התנא באופן זה, דא"כ לא יצוייר שלישי בקודש, דהמעיינות בעצמן הן אב הטומאה, וא"כ יהיה הדין דוקא באב הטומאה ותו לא. - ואנן קיי"ל דשלישי בקודש מדאורייתא, וע"כ דיצוייר הכשר לטומאה גם לקדשים. ח והנה אעפ"י שהרב ברטנורא פירש דמיירי המשנה בכל המשקין. וכנראה שזהו גם פירושו של הרמב"ם, אמנם הלא פסק הרמב"ם בפר"ז דאבוה"ט, ה"א דטומאת משקין לטמא אוכלין הוא מדרבנן, וע"כ מתפרשא המשנה הכא ג"כ שהוא מדרבנן. ולא משכחת טומאת משקין לטמא אוכלין אלא מדאורייתא אלא באב הטומאה, ולא משכחת שלישי בקודש, וכמוש"נ. ט ולכאורה יש להעיר דבאופן דעושה מעשה לא בעינן ניחותא דבעלים, ובזה גם הרמב"ם מודה והעיר בזה חכם אחד אבל נראה דבמקום דבעינן ניחותא דבעלים לא מהני גם מעשה דאחרים. ובזה אין לומר דהרמב"ם מודה דמהני הכשר לרצון דאחרים באופן שעל ידי מעשה. וע"ז שאני הא דמהני לאסור דשא"ש ע"י מעשה, משום דבע"ז לא בעינן בעלים, ורק הסכם עבודה בעינן. ומטעם זה בנכרי עובד ע"ז לא בעינן מעשה, ומה שהעיר דהרי גם בנכרי בעינן מעשה לאסור שא"ש כמו שמבואר בשו"ע יו"ד סימן קמ"ה. איברא דכן איתא בשו"ע שם ס"ח, דאיתא שם דנכרי אוסר בהמה שא"ש ע"י מעשה. הנה משום הא לא איריא. דשאני בע"ח דאינן נאסרים מטעם נעבד אפילו הבעלים עצמן אינם יכולים לאסור בהמתן ע"י השתחוואה בלא מעשה, וגזירת הכתוב הוא, וזה נלמד מדאסרה תורה נעבד לגבוה כמבואר תמורה כ"ח, וזה מבואר גם שם בשו"ע וברמב"ם, ומטעם זה תמוה גם דברי הגאון נו"ב באו"ח סימן כ' שכתב להוכיח מהא דבע"ח לענין לאסור דשא"ש דבעינן מעשה, והלא שאני בע"ח שכל עיקר איסורן גם בבעלים רק ע"י מעשה, אבל אפשר לומר דלדוגמא ולסימנא בעלמא נקטי'. וביסוד דברי הרמב"ם בפר"ב מהל' שחיטה שכתב שאין אדם מישראל וכו' שאין כוונתו אלא לצערו, יעוי"ש, ומשמע מזה אבל נכרי שעובד הוא באמת אוסר דשא"ש ובאמת מדייק כן שם הלח"מ, ואעפ"י שיש שם גם מעשה, אבל שם המעשה מוכרחת גם בהבעלים, מטעם שאין נעבד בבע"ח. ודק ע"י מעשה נאסרה, וממילא לא עדיף נכרי, וכן כתבו התוס' בע"ז מ"ו ד"ה בהמה וז"ל דאפילו בהמה של עצמו אינה נאסרת אם לא עשה בה מעשה וכו' כמבואר שם, והיינו דכן הדין בבע"ח ובמחובר דאינן נאסרין רק ע"י מעשה אפילו בשל עצמו וכן מבואר להדיא בדמב"ם פר"ח מהל' עכו"ם ה"א יא והנה מדכתב הרמב"ם בפד"ב משחיטה דישראל אינו אוסר מפני שאין מתכוון אלא לצערו. ממילא נשמע דנכרי אוסר והיינו במקום דלא בעינן מעשה לאסור. - ובאמת כן מבואר ברמב"ם פד"א ממ"א ה"ה דעכו"ם אוסר יין של ישראל בהנאה. הרי מבואר דנכרי אוסר דשא"ש. וזה כרבנן, ולא כריב"ב. וכן מבואר בלח"מ. ואעפ"י שמבואר שם ברמב"ם דבעינן שכשוך, והוי כעין מעשה. הנה שם גם כן השכשוך לא בא מטעם מעשה אשר בשביל זה אוסר דשא"ש, אלא השכשוך הוא מטעם עבודת הניסוך. וגם אם יצוייר אופן בלא מעשה גם כן יכול לאסור אם רק יש בזה החלטה. עוד נראה שהשכשוך אינו נקרא מעשה, היינו אף מעשה כל דהוא. ולא הוי יותר מנגיעה. יב והנה במקום דבעינן ניחותא דבעלים לא מהני גם מעשה דאחדים מטעם דהרי חסר עכ"פ הניחותא והרצון דהבעלים וזהו דבד המסתבר, ומטעם זה אין סברא לומר גבי הכשר לדעת הרמב"ם דבעינן רצון בעלים שתהי' מהני הכשר דאחרים אם נעשה ההכשר שלא ברצון הבעלים. ושאני ע"ז דלא בעינן בעלים ודינים מיוחדים בע"ז, וביי"ג. יג ומה שמוכיח מסוגיא דע"ז נ"ג גבי ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא נכרי והשתחווה לה אסרה. והוא מטעם ניחותא דבעלים דוקא, וכמו שמביא שם הסוגיא מאשירה דאר"י דנאסרו מטעם דפלחו ישראל לעגל. ומוכח מזה דבלא ניחותא גם עכו"ם אינו אוסר דשא"ש, הנה התם בעינן ניחותא בכדי שיהיה ע"ז של ישראל, ולא מהני ביטול. דאם בלא ניחותא הרי היא ע"ז של נכרים, ומהני ביטל. וכן הוא גם באשירה של אר"י דנשרפות מטעם דהוי ע"ז של ישראל מטעם הניחותא מהא דפלחו לעגל. וכן פירש הריטב"א בשם הרמב"ן. יד והנה נראה להוכיח לסברא שכתבתי דבמקום דבעינן ניחותא דבעלים אאאדשא"ש גם ע"י מעשה. מהא דפסק הרמב"ם בפר"ה מכלאים ה"ח וז"ל ואין אדם מקדש דשא"ש, לפיכך המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו קדש גפנו, ולא נתקדש התבואה עכ"ל, הרי מבואר דלא מהני גם מעשה, והיינו דכיון דבעי ניחותא דבעלים, כמו שכתבו התוס' ריש ב"ב, לא מהני גם ע"י מעשה של חבירו. וכן איפסק להלכה בשו"ע ה' כלאים. ואפילו לשיטת החולקים והרא"ש ביבמות סו"פ הערל פסק כוותייהו. איכא למימר דשאני התם דהאוסר ישנו באיסורא והרי הוא כמו שותף. וכן כתב הרדב"ז שער ראשון. ואינו עתה ת"י. אבל עכ"פ שיטת הרמב"ם דגם באופן