נזר הקודש - יומא לח

שלהם עכ"ל. והרשב"א בחידושיו לחולין ל' כתב דגם רצון אחדים מהני להיות מוכשר. והנה יש לעיין בסברת הרמב"ם היאך הדין בדבר שאין לו בעלים כלל כגון דבר של הקדש או של הפקר וכדומה, אם נעשה מוכשר כיון שחסר בזה דעת בעלים, ומקום הספק בזה אם אמרינן דכיון שאין לזה בעלים, שפיר דמי גם בלא בעלים, כיון שאין כאן מי שיקפיד, או"ד כיון דכל עיקר הא דבעינן דעת בהא דהכשר נלמד מכי יותן דומיא דכי יתן, וא"כ בעינן בחיוב ניחא לי', ולא סגי בשלילת הבעלים, רק בעינן בעלים בחיוב בכדי שיקוים יותן דומיא דכי יתן, דהיינו נתינה ממש מטעם דיש לזה בעלים המכוונים להנתינה הלזו. והנה הקצה"ח סי' ת"ו כתב בפשיטות דלשיטת הרמב"ם לא משכחת לה הכשר בקדשי שמים, ומביא ראיה לזה מהא דאיתא פסחים כ' מחט שנמצאת בבשר האי בשר דמיתכשר במאי וכו' כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה, ומדמוקים הש"ס בפרה של זבחי שלמים דהוי קדשים קלים, ואליבא דר' יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים. אבל בקדשי קדשים לא משכחת לה הכשר מים יעוי"ש, הרי חזינן דברור להגאון בעל קצה"ח דלשיטת הרמב"ם בעינן בעלים בחיוב להיות אוכלין מוכשרין ע"י משקה. ב וכן יש להוכיח גם כן דע"כ לשיטת הרמב"ם לא משכחת בתורת הכשר משקה בקדשים והוא מהא דכ' הרמב"ם בפר"א מטו"א הי"ט וז"ל, וכן הדם שקרש אינו אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין מתטמא טו"א, חשיב עליו למשקין וכו' יעוי"ש, והנה לדבריו דדם שקרש תורת אוכלין עליו במחשבה דלאוכלין, א"כ מאי פריך הש"ס פסחים ט"ז ע"ב למ"ד משקין בית מטבחייא דכן מהא דדם שנטמא, אמאי לא מוקי הש"ס דמיירי שנקרש וחשבו עליו לאוכלין דנעשה אוכל ומקבל טו"א, ובחטאות הפנמיות דעדיין ראוי לכפרה כמבואר מנחות כ"א, וע"כ צריך לומר דכיון דקדשים הוא ובעינן מחשבה בשל בעלים עפ"י רצון הבעלים, וכיון שאין בעלים להקדש לא משכחת טומאה להאי דם, אבל עכ"פ מבואר דשיטת הרמב"ם דהקדש ליתא בתורת בעלים, ולא מהני לזה רצון שום איש כלל. ג והנה במה שכתבנו ביסוד דברי הרמב"ם דבעינן בעלים להכשר, דלפי"ז קשה בהא דסוכה ל"ה ע"ב אתרוג של מעש"ש לא יטול ואם נטל כשר, ומפרש שם הטעם הא דלא יטול משום שמכשירה, ואח"כ מסיק הטעם דאם נטל כשר למ"ד לפי שאין בה דין ממון היינו כרבנן דסברי מעש"ש ממון הדיוט הוא דאילו ר"מ דסבר ממון גבוה הוא, גם בדיעבד לא יצא, וקשה הא בלא"ה לא אתיא כר"מ אפילו למ"ד היתר אכילה שנינו, משום דלר"מ לא שייך הא דלכתחילה לא יטול שעיקר הטעם מפני שמכשירה, וזה ליתא לד"מ, כיון דממון גבוה הוא, וליתא בעלים לזה, וכבר הקשה בזה בספר מנחת חינוך מצוה ק"ס. ונראה דשאני הא דמעש"ש כיון דלאחר שנטמא יש פדיון והפדיון הוי זכות הבעלים, וכיון דההכשר הוי סיבת הטומאה, נמצא דכל זה הרי זה כזכיי' חדשה להבעלים, ולהכי כיון שזכות הפדיון הוי גם כן לבעלים דוקא לענין חומש, להכי נחשב זה ההכשר לדעת בעלים. ואין לומר דאדרבה נימא דלא הוי הכשר וממילא לא יבוא לידי טומאה ויתבטל זכות הבעלים. אמנם כיון די"ל גם לאידך גיסא, דיהיה הכשר ויתבצר זכות הבעלים, להכי יש לנו לאלומי זכות הבעלים בזה להיות הכשר, דוגמא לזה הא דכתבו התוס' ב"מ נ"ד ד"ה הקדש יעוי"ש, וא"כ בנידו"ד גם כן הוי הכשר מעליא גם לר"מ. ד והנה ע"ד קושיות מהרי"ק בסתידת דברי הרמב"ם יש ליישב דלשיטת הרמב"ם דסבר דבעינן בעלים להכשר, אתי שפיר גם בהא דקרבנות דיוהכ"פ מטעם דלא משכחת לה טומאה מה"ת, והיינו משום דלא משכחת לה הכשר, והיינו דלהכשר מים בעינן בעלים ואין בעלים לקרבנות דצבור, ואם בשביל הכשר דחיבה"ק הלא שיטת הרמב"ם דחיבה"ק הוי דרבנן כמבואר באיסו"מ פר"ו. - וא"כ לא משכחת טומאת בשר מדאורייתא וכאשר ידוע דריצוי הציץ לא מהני רק לטומאת בשר, ולהכי אעפ"י שטומאה דחויה בצבור, ובעינן ריצוי הציץ, ובעינן גם כן שיהיה הציץ על מצחו של כה"ג, וזה ליתא ביוהכ"פ ומ"מ כיון דליתא לטומאת בשר מדאורייתא, ושפיר עולים לרצון קרבנות של יוהכ"פ לכו"ע. והנה בספר משנת חכמים בהפתיחה ובספר ארצות החיים נחתו לזה. ה ובזה יש לבאר גם כן שיטת הרא"ה בבדה"ב לענין חתיכה של חטאת שנתערבה במאה דתעלה, והקשו התוס' מדוע אין בזה משום חתיכה הראויה להתכבד, וכתב על זה הרא"ה וז"ל כיון דלא מיתסרא בגופה אלא מחמת טומאה דאתאי לה מעלמא לא חשיבה ובטלה עכ"ל, ותמוהין דבריו בשתים. א) דהלא חתיכה שנטמאה נעשית גוף האיסור משום טומאה, כמו בהמה טהורה שנתנבלה. ב) דלפי"ז מאי מוכיח מהא דחתיכה בחתיכות תעלה דאת שדרכו למנות שניני, לו יהא דכל שדרכו למנות שניני הכא בחתיכה בחתיכות הוי איסור מעלמא, ולאו מגופה, ולכן בטלה אף ע"ג דהוא דבר שדרכו למנות. - וכבר הקשה עליו במשמרת הבית, ובספר אור שמח מתרץ בפרט"ז ממ"א דסברת רבינו עפ"י מה דאמרו בזבחים מ"ו הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסורן מהן יעוי"ש, הרי חזינן דהטומאה לא הוי איסור דבוק אל עצם הדבר, ואעפ"י שאין זה רק במיני דהקרבה ולא במיני דאכילה, אמנם כיון דיצוייר שתתבטל הטומאה גם ע"י ביטול ברוב, להכי וכו' יעוי"ש. ואם כי סברא נכונה היא. אך אין זה לפי פשטן של דברי הרא"ה ז"ל. אך לפי דברינו דלעיל יש לומר בשיטת הרא"ה כשיטת הרמב"ם דבעינן בעלים להכשר דאין בעלים להקדש, וגם סבר דהיבה"ק הוי דרבנן, וא"כ להאי חתיכת חטאת שנטמאה אין בה טומאה דאורייתא רק טומאה דרבנן גרידא, וא"כ אין זה איסור דבוק בעצם וביותר אם אמרינן דכל איסורי דרבנן המה בלאו דלא תסור שאין זה איסור פרטי על עצם הדבר, רק איסור כללי בלאו דלא תסור, וזהו סברת הרא"ה דלא שייך בזה חתיכה הראויה להתכבד מטעם דהוי זה כאיסור בלוע דאין דנין בזה דין חתיכה הראויה להתכבד דאין זה איסור עצם, וכמו כן בהא דחטאת וכו'. והש"ס מוכיח שפיר מזה דאמרינן את שדרכו למנות, והיינו דאם אמדינן כל שדרכו למנות שנינו, ע"כ הוי הא'