נזר הקודש - יומא לז

משמע דלמאן דאמר דחויה אינה דחויה אלא ע"י ריצוי ציץ, ואמאי הא טומאה דגברי דדחויה בצבור אעפ"י שאין הציץ מרצה יעוי"ש, ולשיטת הרמב"ם ורש"י דפסחים שם ע"כ צריכין לדחויה ולומר דהא דממעטין טומאה דגברי מריצוי ציץ, היינו דוקא ביחיד שאין קבוע לו זמן, אבל בצבור גם על טומאת גברי בעינן ריצוי ציץ דוקא. מד והנה מפשטות הסוגיא דמפרש פלוגתא דר"נ ור"ש בהותרה ודחויה היכא דאיכא טמאים וטהורים וכו' כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא ר"נ אמר הותרה היא בציבור ולא מהדרינן. ור"ש אמר דחויה כו' ומהדרינן, ומדוע לא אמר הש"ס נפק"מ בינייהו דלר"נ לא בעי היתר ציץ, ולר"ש בעי היתר ציץ אבל אם אמדינן דבטומאת גברי בציבור לכו"ע לא בעי ריצוי ציץ אתי שפיר דהכא בטומאת גברי מיירי. מה ויש לעיין בירושלמי פר"ז דפסחים ה"ז איתא שם מגע זב כזב, נישמעינא מן הדא דאמר ר' אלעזר בשם ר' הושעיה ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקריבים, לא עון המקריבין, מהו עון הקריבין דם זב לא מגע זב, ודכוותי' עון המקריבין מגע זב. הדא אמרה הי' הציבור מגעי זבין ומגעי זבות אינן עושין בטומאה יעוי"ש. ביאור הדברים דכל מה שאיתא בחיוב, זה איתא בשלילה, והכא כיון שבחיוב איתא כל מיני טומאות דהיינו שבריצוי ציץ איתא כל מיני טומאות, ממילא בשלילה איתא גם כן כל מיני טומאות וממעטין מריצוי ציץ גם מגע זיבה, זהו ביאור הירושלמי, ולפי"ז יש לדון גם בהא דטומאת מת כיון דאיתא טומאת מת בחיוב בהא דריצוי ציץ, ממילא איתא גם בשלילה בהא דאין הציץ מרצה, נמצא לפי"ז דליתא ריצוי ציץ בטומאת מת בהא דטומאת גברי, וע"כ צריך לומר דטומאת מת בטומאה דגברי לא בעינן לריצוי ציץ, ומוכח דגם בפסח איתא להאי דינא, ודוחק לומר דהירושלמי אזיל בשיטת מ"ד הותרה טומאה דלמת בציבור, וע"כ משמע דזה הוי לימוד כללי לכו"ע למעט מגע זב וזבה דציבור מקרבן פסח, וא"כ משמע דכל טו"מ בציבור בטומאה דגברי לא בעינן ריצוי ציץ, וצ"ע. ואם סבר הרמב"ם דכשר גם בלא ציץ בדיעבד כדלעיל אות מ"ב אתי שפיר, וצ"ע. מו עוד יש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר דגם ציבור בעי ציץ לרצויי בטומאת גברי, א"כ בהיו רוב ציבור טמאים דכתב הרמב"ם דיעשו הכל בטומאה אפילו הטהורים כמבואר בדבריו בפר"ד מביא"מ, אם יש בזה גם כן הדין דריצוי ציץ, דיש לומר דוקא בשעה שיש עדיין דין אהדורי אטהרה אז בעינן לריצוי ציץ, אבל אם רוב ציבור טמאים שנעשה הכל בטומאה ולא מהדרינן אטהרה, לא בעינן גם לריצוי ציץ, או"ד שדין כללי הוא דבעינן ציץ לרצות, ונפק"מ לפסח הבא בטומאה ונשבר הציץ אם יכולין ציבור להביא פסח בלא ציץ או לא, וצ"ע. מז ובהא דפסחים ע"ט אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת וכו' דמעיקרא כי מיתעבד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעבד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דבשד הוא דמטמי' לי', לגברא לא מטמא לי' טהורין עבדי טמאין לא עבדי מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו, ולא יאכל בשר בטומאת הגוף שהיא בכרת אלמא קסבר ר"ח טומאה דהויה בציבור. והנה לשיטת התוס' מצי מיירי הכא ביש ציץ לרצות, ואעפ"י שכתבו תוס' דקרבן ציבור וגם ביש ציץ לא מהדרינן אטהרה כמבואר בדבריהם ד"ה מכלל, והכא כיון דיש גם ציץ לרצות א"כ אמאי אמר ר"ח דחויה, יש לומר בשני אופנים. א) סברי התוס' דהציץ אינו מועיל בטומאת גברי. ב) מבואר דבקרבן יחיד אף שזמנו קבוע מ"מ תודת דחייה עליו אף בציץ כהא דאיל של אהרן שכתבנו לעיל, ולהרמב"ם ורש"י ע"כ מיירי בציץ, ומסתמא סבר דגם בציץ עדיין לא הוי בגדר הותרה ומהדרינן אטהרה, אך זה לא ידענו אם הציץ מעכב בדיעבד בזה, כמוש"נ לעיל, ואם אינו מעכב בדיעבד, ע"כ יהי' יתרון ביש ציץ שמותר לכתחילה גם כן, בציבור ממש, וכמו"ש התוס', וזה לא מצינו ברמב"ם שיהי' עם הציץ תורת הותרה, אדרבה מבואר דגם עם הציץ מהדרינן אטהרה, א"כ מוכח לכאורה דמעכב בדיעבד, וכן בשנטמא רוב הקהל יש לומר דבזה שפיר מהני גם בלא ציץ, כמוש"נ לעיל, וממילא בציץ תהי' תורת הותרה. מח והנה בהא דפליגי תנאי בדבר ריצוי הציץ, דאיתא בברייתא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה, אמר לו ר"ש כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח שאין עודהו על מצחו מרצה אמר לו רבי יהודה הנח לכהן גדול ביוהכ"פ שטומאה הותרה לו בצבור. מבואר מזה דרבי יהודה דסבר דבעינן שיהיה הציץ על מצחו בשעת הריצוי, ע"כ סבר דטומאה הותרה לו בצבור דאל"כ תקשה מה יעשה לעבודת יוהכ"פ, ולפי"ז תמוה מאד דברי הרמב"ם שפסק טומאה דחויה בצבור כמבואר בפר"ד מביאת מקדש. ופסק שם בה"ח דאין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, וכבר עמד בזה הר"י קורקוס, והובא בכס"מ, ותירץ וז"ל שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן, יעוי"ש. הנה לקמן נ' ע"א פליגי אמוראי בהא דפר של יוהכ"פ אם נקרא קרבן צבור מטעם שכל הכהנים מתכפרין בו, או"ד דלא הוי אלא קרבן שותפין גרידא, דתלמידי רב עמרם אמרו דפר של יום הכפורים קרבן צבור, ורבא סבר דנקרא קרבן שותפין, ונפק"מ בזה דלא מייתי כהנים פר בהוראה, וכתבו שם התוס' דלא קאמר נפק"מ לענין טומאה משום דאזלא לר"ש דסבר טומאה דחויה בצבור יעוי"ש. והנה תמוה לי הרבה לשיטת רבא דסבר פר של יוהכ"פ דשותפין הוי ודינו כקרבן יחיד לענין טומאה, היאך יפרש הברייתא דתניא לעיל לענין ריצוי הציץ שהשיב רבי יהודה לרבי שמעון הנח לכהן גדול ביוהכ"פ שטומאה הותרה לו בצבור, דמה יענה לפרו של כהן גדול דדינו כקרבן יחיד לענין טומאה לשיטת רבא, וע"כ מוכח מברייתא זו דפרו של כהן גדול דינו כקרבן ציבור, וזהו דברי התלמידים שאמרו בשם רב עמרם, וצע"ג. א כתב הרמב"ם בפרי"ג מטו"א וז"ל כל דברי הכשר דברי קבלה וכו' אחד המים, ואחד שאר ז' המשקין, והוא שינתן ברצון הבעלים, וכתב מרן הטעם דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו