נזר הקודש - יומא לו

לז ולפי"ז הא דמביא ר"ש ראיה מכה"ג ביוהכ"פ שאינו על מצחו ומרצה, וכתבו התוס' דההוכחה מדאין מביאין קרבן אחר אפילו בשיש להביא אחד, והיינו בשביל ריצוי ציץ, דאם בלא ציץ הרי אם יש להביא אחד מביאין, ע"כ מיירי באופן שלא נטמא הדבד הניתר, דהיינו הבשר והחלב, דאם לא כן, הרי בלא"ה בעינן ציץ בכדי שירצה על העולין והאכילות, וגם אין מקום גם להקושיא שהקשו דלמא ביום הכיפורים דליתא ציץ שפיר דמי בלא ציץ, דליתא דהרי על העולין בודאי בעינן ציץ, וע"כ דמיירי התוס' מטומאת המתיר, שזהו עיקר תורת צבור, או שר' שמעון לא סבר כר' יהושע, אלא סבר גם אם אין בשר, ואין חלב, יש דם, וזה ברור בכוונת התוס'. לח והנה יש לעיין לפי"ז בהא דמנחת העומר דמביאין אחרת אם יש להביא, דלשי' התוס' היכי מיירי, אם יש ציץ, א"כ לכו"ע אין צריך להביא אחרת, ואם אין ציץ היינו שנשבר לר"ש דסבר דגם אם אין על מצחו מרצה, א"כ הא בעינן ציץ שירצה על אכילות, דאל"כ אם אין שיריים, אין קומץ לר' יהושע, כמבואר בפסחים שם, ואם יש ציץ אמאי מביאין אחרת. וע"כ יפרשו התוס' בזה גם כן דמיירי בנשבר הציץ, או דסבר האי תנא כר' יהודה דבעינן על מצחו, אמנם לא סבר האי תנא כר' יהושע, אלא סבר דגם אם אין שיריים יש קומץ, ובהא דמקריב מנחת פרים כו' דליכא שם שיריים לאכילה בזה לכו"ע דגם בלא ציץ כשר הקרבן בדיעבד, זהו שיטת התוס'. לט והנה בהא דאיל של אהרן דאוקמא הש"ס לעיל דכיון דיחיד מהדדינן היינו אף שע"כ היה מלובש הציץ בעבודתו כי זה נעשה בשמנה בגדים, אמנם כיון דיחיד הוא, אעפ"י שקבוע לו זמן, אמנם מפני שאין לו שלימות הציבור הרי זה דחויה אף עם הציץ, ויש ללמוד זה מסוגיא שמשני הש"ס למ"ד הותרה, דמיירי באילו של אהרן, הרי חזינן דאעפ"י שהותרה טומאה בציבור, ומכ"ז ביחיד מהדרינן אף שיש גם הציץ, כמו שכתבנו משום דבזה נעשה עבודה בשמונה בגדים, א"כ כש"כ למ"ד דחויה, דאף עם הציץ, מ"מ מהדרינן אטהרה. מ וא"כ יוצא לנו מזה לשיטת התוס' לדינא כך דבציבור הקבוע לו זמן הוי טומאה דחויה בין טומאת גברי ובין טומאת בשר, וזה גם בלא ציץ, רק מהדרינן אטהרה, ואם יש ציץ אז בטומאת בשר דהיינו טומאת קרבן מועיל הציץ שלא להדר אחרי טהרה, ודין הותרה בזה, וכל זה בדבר המתיר, ולא בדבר הניתר, יחיד הקבוע לו זמן בין טומאת גברי ובין טומאת קרבן אף ביש ציץ תורת דחויה עליו, רק יש פלוגתא בין הראשונים אם הוי זה מדאורייתא למ"ד הותרה, והכא מודה דהוי דחויה מדאורייתא, וא"כ גם למ"ד דחויה ויש ציץ שגם כן הוי הותרה מדאורייתא, ומכל זה הכא ביחיד הי רק דחויה ומהדרינן אטהרה, ציבור שאין קבוע לו זמן דינו שוה ליחיד שאין קבוע לו זמן ובתרווייהו הציץ מרצה על טומאת קרבן גרידא ולכולי עלמא הרי זה דחויה גרידא ומהדרינן גרידא ומהדרינן אטהרה. מא ואין להשיב אתוס' דלפי"ז מאי מקשה ש"ס במנחות כ"ה הא דתניא במזיד לא הורצה אהא דתניא אף במזיד הורצה, לישני דתרווייהו מיירי בצבור, והא דתניא לא הורצה מיירי בלא ציץ שתורת דחויה איכא בזה, ושייך במזיד לא הורצה כמו שפירשו רש"י ותוס' והריטב"א שמזה מוכח דתורת דחויה איכא בזה, והא דתניא בין בשוגג ובין במזיד הורצה מיירי בציץ, שאז תורת הותרה איכא בזה, (ומלשון הורצה אין להוכיח שמיירי דוקא בציץ כמו"ש התוס' שם במנחות) אמנם זה ליתא דכיון דתנא גם יחיד בהאי ברייתא, וביחיד גם ביש ציץ אפילו יחיד דקבוע זמן לא הוי יותר מדחויה, עוד יש לומר דהש"ס מקשה אמ"ד הותרה. מב כתב הרמב"ם בפר"ד מביאת מקדש ה"ז וז"ל וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקריבים וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה עכ"ל, מבואר מדבריו דלשיטתו דסבר טומאה דחויה בעי ציץ לרצות גם על טומאת גברי, וכן מבואר ברמב"ם שם הט"ו שכתב ומפני זה מחזירין על הטהור מבית אב אחר כו' ומפני זה צריכה ציץ לרצות עלי', ולפי"ז יש לתמוה מניין שכל עיקרו של ציץ בא על עון טומאה כיון שאין כאן הותרה מכללה בלעדי ציץ, ובלא זה אין כאן הוכחה שהציץ מרצה על טומאה כמבואר בתוס' ד"ה הא אינו נושא, והנה רש"י פירש בהדיא ד"ה בין בציבור שזה ההבדל בין ציבור ליחיד שהיחיד הציץ מרצה אבשר, וטומאת הגוף אינה נידחת אצלו, וציבור נדחית טומאת הגוף אצלם בלעדי ציץ יעוי"ש, ולפי"ז אתי שפיר דשמעינן דהציץ מרצה אטומאה מפני שדחויה טומאת הגוף בציבור גם בלעדי הציץ, משא"כ לשיטת הרמב"ם, וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם כשיטת התוס' דבציבור גם בלא ציץ דהיינו גם בנשבר הציץ מ"מ בדיעבד שפיר נדחית טומאה כמבואר בד"ה מכלל, וא"כ הא איכא דחויה האיסור מכללה בדיעבד גם מבלעדי ציץ, ומוכח דשיטת הרמב"ם כהתוס' בזה דגם בלא ציץ מקריבין בטומאה כשאין ציץ, וזהו הדין ציבור. מג והנה יש לעיין דרש"י פירש הכא בד"ה בין בציבור אשר בטומאת גברי בציבור לא בעינן ציץ לרצויי ואילו בזבחים ל"ג ד"ה טומאה דחויה כו' שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור לטומאת מת אידחי ולא לטומאת זיבה יעוי"ש, הרי מבואר ברש"י שגם בטומאת גברי בציבור בעינן ציץ לרצויי, וזה שלא כדברי דש"י דהכא. ואם אמרינן כשיטת התוס' דלעיל דשאני פסח דכיון דדינו כקרבן יחיד שאני דינו מציבור גמור, אפשר לומר שזהו סברת רש"י גם כן דבציבור גמור שזמנו קבוע לא בעינן ציץ אטומאת גברי, משא"כ פסח דדינו כקרבן יחיד בעי ציץ לרצויי, והתם בזבחים בקרבן פסח מיירי ובעי ציץ, וצ"ע. ובמה שכתבנו לעיל אות כ"א וכ"ד שיטת רש"י דביחיד שזמנו קבוע לכו"ע דחויה מדאורייתא, וא"כ אפשר שאיכא נפק"מ בין דחויה להותרה גם בטומאת גברי לענין ציץ, ולמ"ד דחויה בעי ציץ לרצות בקרבן יחיד שזמנו קבוע, אבל שיטת התוס' דבטומאת גברי בציבור לא בעינן ציץ לרצויי כמו"ש להדיא הכא בתוס' ד"ה מכלל, וכן כתבו בתוס' פסחים ע"ז ד"ה דלא אשכחן, דהקשו דבשמעתין