נזר הקודש - יומא לה

דחויה הוי הטומאה שפיר עשו בזה חז"ל גזירה שלא לזרוק דם טמא, אלא לאהדורי אטהרה, אבל אם אמרינן טומאה הותרה בצבור א"כ לא שייך לעשות גזירה לדם שנטמא, ולמנוע הזריקה, והוי ס"ד דמקשה דהרישא הא דשוגג הורצה הוי גם כן בציבור ובדיעבד הורצה, ובמזיד לא הורצה, והבשר אסור באכילה, בד"א בקרבן יחיד, והאי בד"א קאי על סיפא לדין מזיד שלא הורצה, אבל בדין שוגג, דהרישא מיירי גם כן בצבור ותני והדר מפרש, זהו מה דס"ד דש"ס, ומשני הש"ס דהרישא מיידי ביחיד, ולהכי תני בזה לשון דיעבד. אבל בציבור ליתא להאי גזירה וזורק גם לכתחילה, והא דתני גם בסיפא לשון הורצה שהוא לשון דיעבד, זהו איידי רישא וכל זה במסקנא שמשני שהרישא מיירי ביחיד, אבל בס"ד שהרישא מיירי גם כן בציבור ותני לשון דיעבד בתרווייהו ע"כ מוכח דגם בציבור דוקא בדיעבד הוא דהורצה, וא"כ מוכח דהוי דחויה, מדתנא לשון דיעבד בין ברישא ובין בסיפא, אבל במסקנא שהרישא מיירי ביחיד אית לן לומר דהסיפא תנא דיעבד איידי רישא. לג אמנם מרש"י משמע שהקושיא מסיפא מהא דמזיד לא הורצה והבשר אסור באכילה, ואם טומאה הותרה לא הוי לן למיגזר לאסור באכילה, והיינו דבשלמא אם הוי דחויה ובעינן ציץ לרצות, להכי גזרו במזיד ואסרו באכילה מדרבנן, משא"כ אם הותרה הוי ולא בעי גם ציץ לרצות א"כ אין כאן איסור זריקה ולא היו אוסרים גם באכילה מדרבנן, וגם הריטב"א פירש כזה יעוי"ש, וכן משמע מהתוס' שעיקר הקושיא מהא דמזיד לא הורצה, וקשה הא שם מסיים התנא עצמו דביחיד מיירי, וע"כ צריך לומר דהש"ס דהכא היה להמקשן ברייתא אחרת שלא היה כתוב בה הסיפא דברייתא דמנחות, וברייתא אחריתא היא לתנא אחר, ומקשה מינה. לד הנה התוס' מקשים מאי פריך מהא דלא הורצה הא לא הורצה דקאמר היינו להתיר בשר באכילה ובהא מודו כו"ע דלא אמרינן היתר היא בצבור, יעוי"ש והנה לכאורה כוונתם להא דר"ג שאמר מודינא דאיכא שיריים לאכילה, ותמוה דמה ענין זה לזה דהתם הפירוש שמפני שחסר מצוה דאכילה להכי הוי דחויה ואין זה ענין להכא. ונראה דכוונת התוס' כך הוא דהנה בדבר הקרבן שתים יש. א) הכשר הקרבן. ב) במצות הקרבן. והנה בהכשר דהקרבן מצינו טומאה הותרה בציבור, דהיינו שמביאין קרבן בטומאה ומקריבין אותו, אבל במצות הקרבן דהיינו בדבר אכילתו לא מצינו שהותרה בטומאה, דהרי הבאים בטומאה אינם נאכלים בטומאה וכיון שכן הרי חזינן בקרבן אחד הותרה ודחויה ביחד והיינו דלענין ריצוי הקרבן והכשרו בזה הוי הותרה ולענין אכילת הקרבן בזה הוי רק דהויה. וכיון שלענין חלק הקרבן דהוי דהויה שפיר מצי רבנן למיגזר באכילה זהו כוונת התוס'. אמנם נראה דבאמת גם בחלק אכילה של הקרבן גם כן הוי הותרה דהרי מצינו דלמ"ד הותרה לא בעי ציץ לרצויי אף על הדם ועל הבשר. הרי חזינן שהבשר הטמא גם כן בכלל קרבן הוא שיזרוק הדם עליו אפילו לר' יהושע דאם אין דם אין בשר, והרי חזינן מזה דלמ"ד הותרה הרי הבשר הטמא כטהור גמור, והיינו משום דהותרה טומאה זו בציבור. ואיסור אכילה הוא ענין פרטי שאסור לאכול קדשים טמאים, אמנם בזה שנוגע לענין עצם הקרבן והכשרו חשבינן גם הבשר טמא לטהרה, וגם הא דנקבע הבשר בפיגול, ונפקא מדי מעילה גם כן הוי בתורת היתר טומאה היא, ולא בתורת דחויה, וזהו כל הדברים עפ"י הכשרו של קרבן הכל בא על צד היתר, ואיסור אכילה אינו מונע את ההיתר, מפני שהיא מצוה בפני עצמה. נמצא לפי"ז פריך הש"ס שפיר דלמ"ד הותרה ע"כ גם חלק האכילה הוי הותרה, וכל פרטי ההיתר דהקרבן הוי גם בחלק אכילה, וא"כ אין להם לחכמים לבטל זאת. וא"כ הכא שהבשר לא נטמא, פעל הדם על הבשר בתורת הותרה, ולא בתורת דחויה ובמקום הותרה י''א גזרו חכמים, ודברי התוס' צ"ע לה גמרא, מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בציבור, והיוצא מזה דלמ"ד דחויה בעינן ציץ לרצויי אף בציבור, ויליף שהציץ מרצה על הטומאה אעפ"י שע"כ בעינן ריצוי ציץ לדבר שהיה בו עון ודחתי', והותר מכללו כמבואר בארוכה בתוס' ד"ה הא אינו נושא, וא"כ בעינן שגם בלעדי הציץ תהי' טומאה נידחת, וכיון שלמ"ד דחויה לא מצינו בלא ציץ שתהיה טומאה נדחת וא"כ הרי חסר הותר מכללו, ומניין שהציץ נושא עון טומאה. - ואפשר לומר דמפני שהודחה טומאה בציבור בטומאת הגוף, ויליף מזה שכיון שהותרה מכללו בגברי, להכי אתא האי ציץ לרצויי בטומאת בשר. אבל זה דוחק דכיון דלא מהני ציץ על טומאת גברי שהודחה בציבור, ומכ"ז לא מהני ביחיד, וא"כ היאך אמרינן דאתי לטומאת בשר שלא מצינו כלל שתהי' הודחה באיזו פעם. ואתי שפיר ביותר לפי מה שכתבו התוס' ד"ה מכלל וכו' דבאמת בציבור גם בלא ציץ הוי דחויה אם אין אחרת להקריב, ובזה שפיר ילפינן דהציץ מרצה על טומאת בשר שכבר הותרה מכללה בציבור, היינו בזה שנדחית טומאה בקרבן בעצמו כשאין שם אחר. לו והנה בגבו"א הקשה על התוס' מפסחים ע"ד דחמשה דברים הבאים בטומאה ופריך שם דלר' יהושע דאמר אם אין בשר אי ודם, א"כ הכא בשנטמא הקרבן הרי אין כאן בשר אם אין ציץ מרצה על אכילות ועל העולין ואם כדברי התוס' דבאין אחד, הקרבן כשר גם בלא ציץ, א"כ גם אם אין ציץ מרצה על אכילת ועל העולין, גם כן בדיעבד שפיר דמי כדין קרבן צבור דלא בעי ציץ בדיעבד עכת"ד, לדעתי לא קשה כלל דאין זה ענין להא דהתוס' הכא, דהכא הכוונה בתוס' בדבר הטומאה בהכשר הקרבן, דהיינו בטומאת הדם, או הכלי שרת דהיינו טומאת המתיר. וזהו עיקרו של קרבן צבור התלוי בהמתיר דוקא. ובזה שפיר כתבו התוס' דבדיעבד גם בלא ציץ הקרבן כשר. משא"כ שם בפסחים בדבר הניתר כמו הבשר והחלב בזה בעינן ציץ לרצויי אם סבירא לן, אם אין בשר אין דם. והטומאה עושה את הבשר כאילו אין כאן ניתר, וזה לא מצינו בציבור לעשות את הניתר טהור מדאינו נאכל כטומאה והרי זה כנאבדו, ובזה בעינן ציץ לרצות. וכשהציץ מרצה על אכילות ועל העולין הרי הבשר כדאיתא דמיא.