נזר הקודש - יומא לד

עליהם תורת יחידים ולכו"ע הוי רק דחויה, ולהכי שם בפסחים פ' דמיירי שלא מקוים אף פסח אחד בזה נתנו עליו תורת הותרה למ"ד הותרה, וכן שם בסנהדרין י"ב דמיירי מחששא שלא יטמאו כל ישראל מפני טומאת נשיא שמצוה על כל ישראל לטמאות וכפירש"י שם בזה מסתבר לומר דזה לא גרע ממצוה קרבן דציבור. ולמ"ד הותרה טומאה בציבור, גם בזה מסתבר לומר הותרה, בכדי שלא יבוטל המצוה לגמרי מהעם כולו, משא"כ בזבחים שם ל"ד דמיירי ברוב צבור טמאים ומיעוט טהורים בזה לכו"ע דחויה. כז והנה שם בברייתא בתוספתא דמנחות פר"ג איתא בזה הלשון היה מקריב מנחת כהנים ומנחת משיח ונטמאו בידו אומרין לו הוי פקח ושתוק, ע"כ, והנה הא דמנחת כהנים אינו מדויק, דהרי קרבן יחיד הוא לגמרי ואין זמנו קבוע, ואפשר לומר דכוונתו מנחת כהנים כהן גדול היינו מנחת חביתין שלו וזהו מפני שאיכא כהן גדול המרובה בבגדים גרידא וכהן משוח ונקט תרווייהו מפני ששניהם מקריבין מנחת חביתין. והנה הכא ליתא בברייתא דאם יש אחרת מביאין אחרת, ומשמע מזה דסבר האי תנא הותרה, וא"כ קשה מאי פריך הש"ס מסיפא ליסוע מרישא ואפשר לומר דהש"ס הוי מצי למימר ולטעמיך אימא רישא אמנם עכ"פ מוכח מזה דבמנחת חביתין הוי הותרה אעפ"י שקרבן יחיד הוא, ותקשה רישא לסיפא, וע"כ דמנחת נסכים שאני מפני שיש להם תשלומין. ולפי"ז מוכח דדוקא בדבר שיש תשלומין סבר ר"נ דהוי דחויה, ובחביתו כה"ג אעפ"י שיחיד הוא הוי הותרה מפני שאין לו תשלומין, וממילא בפר ואיל של יוהכ"פ בודאי לכו"ע דהוי הותרה למ"ד הותרה טומאה בציבור, ואתי שפיר דלא חיישינן לחששא דטו"מ ביוהכ"פ ואם בשביל המנחת נסכים של האיל, אפשר דלזה לא חששו מטעם צירוף דתשלומין, ולשיטת הראשונים דסברי דקרבן יחיד שקבוע לו זמן לא הוי רק דחויה, א"כ תקשה מהא דמנחת כהן משיח וכמוש"נ, וצ"ע כח והרמב"ם השמיט לגמרי האי ברייתא ולשיטתו שסובר דחויה טומאה בציבור היה לו להביא הברייתא כפשוטה, - אבל אם אמרינן דהרמב"ם יפרש הכא כמו שמפרש רב נחמן דכוונת התנא דוקא במנחת נסכים מטעם התשלומין וכמו שכתבנו לעיל אתי שפיר דכיון שכן ע"כ סבר האי תנא דהותרה טומאה בצבור, ורק במנחת נסכים שאני מפני שישנו בתשלומין, להכי שפיר השמיטה הרמב"ם מהלכותיו. כט שם, דאיכא שיריים לאכילה, ויש לעיין הרי לפי"ז יהיה חסר המצוה דקצירה בלילה שלכו"ע המצוה לקצור בלילה. והש"ס שם במנחות קרי לזה שנקצר ביום דהרי זה נקצר שלא כמצותו, כמבואר במנחות ע"ב ע"א והכא מיירי שמביאין אחרת מקצירה דיום, וא"כ מה תועלת יש בזה שמשתדלים לקיים מצוה של אכילת שיריים, דהרי לעומת זה חסר לן המצוה של קצירה, ובגבו"א עמד בזה, ודחק שם בזה. ל ונראה דהכי פירושא דסבר רב נחמן דאעפ"י שהותרה טומאה בצבור, ואמרינן שהטומאה הכא כדליתא דמיא, וממילא דאין לנו לאהדורי אחרי טהרה, אמנם באופן שאיכא שיריים לאכילה ואסרה התורה באכילה אותן השיריים, א"כ אין לומר דהטומאה הכא כדליתא דהרי ע"כ איכא להאי טומאה הכא, ומובן הדבר אשר באופן זה שאינו מקיים מצוה דאכילת שיריים, בזה לא אמרה תורה טומאה הותרה, ויש לנו לאהדורי אטהרה, נמצא לפי"ז דהא דמהדרינן אטהרה בדאיכא שיריים זהו לא מפני קיום המצוה דאכילת שיריים גרידא, אלא המצוה דאכילה הוי הכא תנאי גם בעצם הטומאה לומר שבזה לא שייך לומר הותרה, ובאופן זה דין הוא להדר אחרי מנחה טהורה דוקא, וא"כ אין כאן מקום להקשות דהרי אכתי יחסר מצוה דקצירה, דליתא דע"כ באופן שאי אפשר לאכול הקרבן יש לנו להקריב קרבן טהור, ואטהרה מהדרינן, וכל זמן שיש בידינו להביא מנחה טהורה אז הקרבן הטמא כדליתא. ומחויבין להביא קרבן בטהרה. לא שם, מיתיבי דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה, כי תניא ההיא דיחיד. - ויש להבין מאי מקשה מהא דלא הורצה במזיד היינו שלא הותר בשר באכילה. ומוכח מזה דלא הוי יותר מדחויה, וקשה דלמא אף אם הותרה טומאה מ"מ כיון שאמרו חכמים שלא יזרוק והוא עבר אדרבנן קנסוהו במזיד, ודוחק לומר דפריך מרישא מהא דשוגג הורצה דמשמע שזהו מטעם ריצוי ציץ כלשון הכתוב דכתיב שם בציץ לרצון, וכיון שחזינן שבעינן ציץ לרצויי א"כ שמעינן מזה דע"כ דחויה הוי, וכן מצאתי מפרש בגבו"א, אבל גם זה תמוה דכתבו התוס' במנחות כ"ה ע"א בסוה"ע דלשון הורצה שייך גם בהיתר דטומאה בציבור, וא"כ היאך מקשה מזה הש"ס לרב נחמן, עוד תמוה הרבה דמאי ס"ד דמקשה והא איתא בהדיה שם במנחות ברייתא זו ושם מסיים התנא בד"א ביחיד, אבל בציבור בין בשוגג ובין במזיד הורצה, ובגבו"א כתב דס"ד דמקשה דהא ביחיד שם בברייתא היינו ביחיד הקבוע לו זמן, ושייך לא הורצה לענין אכילה כגון בקרבן פסח, ולר"נ הותרה בזה מן התורה, וא"כ לא בעינן ציץ לרצויי יעוי"ש והנה מלבד יסודו שכתב שהש"ס מקשה מלשון הורצה אינו מדויק כמו שכתבנו לעיל, הנה גם עיקר דבריו תמוהין דע"כ לא מצי מיירי הכא בפסח, דהאי פסח דהכא שנטמא דם בפסח של יחיד הנעשה בטהרה אין לו כלל דין טומאה הותרה או דחויה, ודוקא בפסח הבא בטומאה בצבור, ואין לומר דמיירי הכא בפסח הבא בטומאה בציבור, דבזה עושין לכתחילה בטומאה אפילו הטהורין כמבואר ברמב"ם פר"ד מביא"מ הי"ב יעוי"ש. בזה דנו התוס' אם דינו כקרבן צבור להיות הותרה, או שדינו כיחיד והוי דחויה. אבל בפסח אחד שנטמא איזה שייכות יש לו להא דהותרה, או דחויה, ואפילו אם נטמאו רוב הכבשים גם כן אין תורת ציבור עליהם. דרוב כבשים אין להם הדין של רוב ציבור וא"כ אם מיירי בפסח, הרי זה יחיד ממש, ואין כאן קושיא כלל לרב נחמן, וא"כ דברי הגבו"א בזה אינו מובן כלל. וגם לא מצי מיירי הכא ביחיד הקבוע לו זמן להרבה שיטת הראשונים דסברי דבזה ר"ג מודה דמדאורייתא הוי דחויה. לב ונראה דהש"ס מקשה מעיקר הדין דקתני שוגג הורצה, והיינו דחכמים גזרו שלא לזרוק ורק בדיעבד הורצה אם זרק בשוגג והנה זה ניחא אם