נזר הקודש - יומא לג

טומאה בצבור, כתבו התוס' ד"ה כיון שמדרבנן הוא דלא מסתבר לחלק בדאורייתא כיון דכולהו מחד קרא נפקא ודעת התוס' לעיל ד"ה אמר רב תחליפא משמי' דרבא דמדאורייתא הוי זה דחויה, ומוכח מדבריהם מדכתבו שם ליישב דלהכי אמר רבא שם בזבחים בפסח לענין טמאי מתים שנעשו זבין הואיל והודחה הודחה, מטעם דפסח קרבן יחיד, ולא הוי יותר מדחויה, הרי דמתיר רבא טמאים באכילת פסח מסברא זו דהוי דחויה. ואם הדחויה הוא רק מדרבנן, אין להתיר עי"ז איסור דאורייתא, וע"כ דסברי התוס' דבאופן זה דהיינו קרבן יחיד וזמנו קבוע הוי דחויה מדאורייתא ואח"כ מצאתי שעמדו בסתירת דברי התוס' בגבו"א ובדו"ה להגרע"א. ועכ"פ אנו רואים ששתי שיטות בתוס' בקרבן יחיד שזמנו קבוע אם הוי דחויה מדאורייתא, או שרק מדרבנן הוי דחויה, ומדאורייתא גם בזה הוי הותרה. והנה לשיטת התוס' דלעיל דסברי דבקרבן יחיד הוי מדאורייתא דחויה, תקשה מאי משני הש"ס דלהכי לא חיישינן לטומאת מת מטעם דהותרה טו"מ בצבור, וקשה והא איכא פר ואיל של כה"ג דהמה קרבן יחיד ומדאורייתא לא הוי אלא דחויה, וגם קשה מהא דקאמר ר' יהודה לקמן הנח לכה"ג ביום הכפורים שטומאה הותרה בצבור ולא בעי ציץ לרצות, וקשה והא איכא פר של כה"ג דיחיד הוא ובעי ציץ, (ומאיל לא קשה משום דנעשה בשמנה בגדים ויש גם ציץ), ומצאתי בגבו"א שעמד בזה. כא אמנם כבר קדמו בזה הריטב"א בחידושיו הקשה לרש"י שפירש בד"ה הותרה בצבור וז"ל וביום הכפורים כולי' קרבן צבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו עכ"ל, והקשה הריטב"א דהא לקמן אמרינן דאילו של אהרן אע"ג דקביע לו זמן מהדרינן לעשותו בטהרה, יעוי"ש ומבואר מדברי הריטב"א אלו, שגם כן סבר דהא דאיתא בש"ס באילו של אהרן דהוי דחויה, היינו מדאורייתא, דאם סבר דהוי מדרבנן, א"כ אין מקום לקושיא זו, דודאי בשביל דרבנן לא עבדינן פרישה אם מדאורייתא הותרה, וא"כ מאי מקשה לרש"י, וע"כ דסבר הריטב"א דהוי דחויה מדאורייתא. כב ותירץ הריטב"א וז"ל ויש לומר דהתם הוא שלא לעשותו בטומאה ממש, ואומר להביא אחרת תחתיה, אבל לענין דלא גטרח למעבד הפרשה דין קרבן יש לו, יעוי"ש, ואינו מובן לי דבריו, ומה הבדל בין זה לזה, הלא עיקר דבריו דשאני לענין פרישה לא ידעתי מה זה, הלא אם באמת קרבן יחיד הוא א"כ אית לן לחוש לטומאה כיון שלא הותרה טומאה אצלו, וגם אין להעמיס בדבריו לחלק בין טומאת קרבן לטומאת גברי, ואפשר שכוונת דבריו דלענין הקרבה מהדרינן מדרבנן, ולענין פרישה לא חששו, כיון שכל עיקר הוא מדרבנן. כג אמנם אח"כ כתב בשם התוס' וז"ל דאע"ג דאילו קרבן יחיד, משום אילו בלבד לא רצו להפרישו דהא פר קרבן צבור הוא חשוב כי רוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של ציבור תלוי בו עכ"ל, ביאור דבריו כי יען שרוב עבודות השעיר של צבור תלוי בעבודת הפר, כגון העירוב הדמים. נמצא דהפר הוה כעין הכשר לעבודת השעיר, ולכך תורת ציבור גם על הפר, והותרה טומאה אצל הפר, נמצא דעכשיו אין לנו לעשות פרישה מטו"מ להאיל בלבד, ולא חשו לזה בשביל האיל גרידא, וכן לקמן בהא דאמר ר' יהודה הנח לכה"ג ביום הכפורים שהותרה טומאה והקשה דזה תינח בכל הקרבנות, אבל מה יעשה בפר יום הכפורים דקרבן יחיד הוא, ותירץ וז"ל הא אמרינן לעיל דההוא קרבן צבור חשוב עכ"ל, וכוונתו לזה שכתבנו לעיל, הרי מבואר דמיישב הריטב"א דפר חשוב קרבן צבור ממש. כד אבל דבריו תמוהין לכאורה הרבה דהא מבואר להדיא לקמן נ' ע"א אמר ר' מאיר והלא פר יום הכפורים וחביתי כה"ג כו' דקרבן יחיד הוא וכו' וגם במסקנא מבואר דתורת יחיד עליו, וביותר תורת שותפין עליו מפני אחיו הכהנים, יעוי"ש, וא"כ היאך פסיקא להריטב"א בשם התוס' דפר יוהכ"פ הוי קרבן צבור וע"כ צריך לומר דהתם לענין עיקר הלימוד אם קרבן יחיד קרב בטומאה, בזה שפיר אית לן לומר דפר יוהכ"פ אינו בכלל קרבן צבור, ואעפ"י שהפר יעכב את סדר הקרבנות השעיר, מ"מ בשביל זה לא יחודש עליו תורת קרבן צבור, משא"כ עכשיו שכבר גילתה תורה שגם פר יוהכ"פ איתא בהקרבה בטומאה מטעם זמנו קבוע, ורק לענין אם תורת הותרה עליו או תורת דחויה, בזה ודאי מסתבר דתורת הותרה עליו מטעם שהקרבת השעיר תלוי בו, זהו ביאור דבריהם בזה, ויש להעמיס דברי הריטב"א בכוונת רש"י שכתב בד"ה הותרה וז"ל ואף קרבן שלו כו' וקרבן ציבור תלוי בו עכ"ל, (לפי גירסת הריטב"א) והיינו שנתן רש"י טעם מדוע הוי פר קרבן צבור ופירש לפי שהקרבן צבור תלוי בו, נמצא מבואר שגם רש"י והריטב"א בשם תוס' סברי כולהו דבקרבן יחיד שזמנו קבוע הוי דחויה מדאורייתא. כה ומוכח גם זה מדבריהם דלאו דוקא מנחת נסכים דאיתא בתשלומין גם לאחר זמן ורק מצוה איכא להקריבם עם האיל, לאו דוקא בזה הוי דחויה מדאורייתא, אלא גם עיקר האיל הוי הקרבתו רק בתורת דחויה כשהוא בטומאה דהקשו מהא דאיל של יוהכ"פ. כו ומטעם זה שפיר כתבו התוס' דלפי"ז כיון דפסח גם כן קרבן יחיד הוא להכי הוי עליו תורת דחויה מדאורייתא, וזהו לשיטתם דסברי באיל של אהרן דהוי דחויה מדאורייתא, אמנם תקשה לפי"ז מסוגיא סנהדרין י"ב דפריך שם לר' יהודה דסבר מעברין מפני הטומאה מהא דסבר ר' יהודה טומאה הותרה בציבור, וקשה הא פסח לאו ציבור הוא ולהכי לא הוה אלא דחויה גרידא, ובגבו"א עמד בזה, וגם מסוגיא דפסחים פ' יש להקשות דאיתא שם בפסח פליגי אם הותרה או דחויה. ואפשר לומר דסברת הראשונים בזה דכיון דמצאו חז"ל שהתורה נתנה בזה גדרים, ולפעמים הותרה, ולפעמים דחויה, הנה מצאו גם בפסח לחלק בין פסח לפסח. והוא דבאופן שיש חששא בביטול מצוה דפסח לגמרי שלא יקוים אף פסח אחד, בזה מסתבר לומר שתורת ציבור עליו אף שקרבן יחיד הוא, והיינו מפני שלא יבוטל מצוה דפסח בכללית של העם כולו, משא"כ באופן שיקוים מצוה דפסח ביחידים, ורק הציבור אינם יכולים לקיים מפני הטומאה, בזה נתנו