נזר הקודש - יומא לב

פר"א מעבודת יוהכ"פ, ואם קרב בטומאה הרי חסר מצוה דאכילה, והרש"ש הקשה בזה, והנה אפשר לומר דשאני התם כיון דעכ"פ איכא אכילת מזבח בהקטרת אימורין. משא"כ במנחה דחסר מהשיריים כל עיקר המצוה, והקטרת הקומץ הוא במקום זריקת הדם, ובהקטרת אימורין הרי מקוים לכהפ"ח מצוה דאכילה ע"י מזבח. עוד יש לומר דהתם בטומאת גברי יצוייר שלא יטמא הקרבן, כגון שישחוט בסכין ארוכה, ולשיטת הרמב"ם אין דם מקבל טומאה, והקרבן לא יקבל טומאה מטעם חסרון הכשר, וחיבת הקודש לא הוי אלא דרבנן לשיטת הרמב"ם בפר"ו מאיסורי מזבח ה"ח. טז כתבו התוס' מנחות ט"ו ד"ה ר' יהודה אומר אפילו שבט אחד טמא כולן עושין בטומאה לפי שאין קרבן צבור חלוק, וכתבו ואע"ג דרבי יהודה סבר ביומא טומאה הותרה בצבור, מ"מ איצטרך לי' לטעמא שאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון שיש בה אכילה מדמוכח התם עכ"ל, וכוונתם לזה שאמר ר"ג הכא מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה, ותמוה הרבה דמה זה ענין להא דיומא, דהרי הכא ביומא הביאור שמפני שאיכא שיריים לאכילה ואם יהיה קרב בטומאה תהיה חסר מצוה דאכילה, ולהכי מהדרינן עבור קרבן אחר בטהרה, וכל זה שייך בשארי קרבנות צבור הבאין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, משא"כ פסח שעיקרו בא לאכילה ונאכל גם בטומאה כמבואר במשנה פסחים ע"ו ע"ב, וא"כ ודאי לד' יהודה דסבר הותרה טומאה בצבור דהכא הוי הותרה, נמצא דאין זה ענין להא דר"נ כלל, והנה אפשר לומר דסברת התוס' שם הוא בדמיון דכמו שסבר ר"נ הכא אעפ"י שהותרה טומאה בציבור, ומ"מ לענין אכילה מפני חסרון מצוה אמרינן דלא הוי אלא דחוי', כן נחתו לפרש דע"כ סבר ר' יהודה גם כן דאין לומר הותרה באופן שיאכל אדם בשר קדשים בטומאה, והיינו דסבר ר' יהודה דמדרבנן הוא, ולהכי מוכיחו תוס' בסברא שזהו בדמיון לר"ג דהתם ביומא, וגם מדברי ר' יהודה שאמר הטעם דאין קרבן צבור חלוק, גם כן מוכיח שאין לומר הותרה טומאה באכילת פסח, והתוס' דק על דרך הדמיון נחתו לומד דזה לא גרע מהא דר"נ ביומא שם דמדרבנן לא אמרינן בזה הותרה, רק דחויה, ולהכי אמר ר' יהודה הטעם לפי שאין קרבן צבור חלוק. יז ובזה מיושב הא דהקשה מסוגיא שלימה סנהדרין י"ב דפריך שם לר' יהודה דסבר מעברין שנה מפני הטומאה, והא סבר ר' יהודה טומאה הותרה בצבור, ולדברי התוס' אין כאן פירכא לר"י דשאני פסח דאיכא אכילה, ובזה מודה ר"י דלא הוי אלא דחויה, אבל אם אמרינן דהתוס' סברי דלא הוי אלא מדרבנן אתי שפיר, דבשביל איסור דרבנן בודאי דאין מעברין שנה בשביל כן, כיון דמדאורייתא הוי הותרה, משא"כ שם במנחות שפיר שייך לדון דמדרבנן יש להחמיר אשר הטהורים יעשו בטהרה, ואתי שפיר בזה, אמנם עיקר סברת התוס' תמוה כיון שכל עיקר יסודם מסוגיא דידן. ומהכא לא מוכח מאומה, ואם התוס' דנו כן בסברא, אבל אין לזה הכרח ומשמעות מסוגיא, וצ"ע. יח ובעיקר הא דהקשו התוס' נראה לומר לכאורה דאין זה ענין להא דטומאה הותרה בצבור, משום דאף אם טומאה הותרה בצבור מ"מ אין להטהורים לעשות בטומאה בתחילה, לא מיבעי' לל"ק לד"נ דסבר דבדאיכא טמאין וטהורין טהורין עבדי, פשיטא הכא שע"כ הטהורין לא יעשו פסח בטומאה, אלא אף למ"ד והיינו לל"ב דר"נ דסבר דאף בדאיכא טמאים וטהורים עושים הטמאים בתחילה, מ"מ לא דמו להתם, דהתם כיון שעכ"פ חל מצות הקרבה גם על הטמאים, ובשביל טומאתם לא נפקע מהם זכות הקרבה, ולהכי יעשו הקרבה גם בתחילה, משא"כ הכא שחיוב עשיית הפסח חל על כל אחד ואחד בפני עצמו, וחיוב פסח שחל על הטהורין הלא הוא חיוב אחר ממש ואינו ענין לחיוב דהטמאים, וממילא גם חיוב אופן עשייתם חל על כל אחד לפי מה שהוא, דהיינו דעל הטמאים חל חיוב לעשות פסח בטומאה, ועל הטהורין חל חיוב פסח בטהרה, וא"כ היאך יעשו בטומאה אעפ"י שקרבן צבור הותרה בטומאה, כיון שעכ"פ המה טהורים נינהו, אבל מפני שאין קרבן צבור חלוק שפיר עבדי גם הטהורים בטומאה, מפני שאין קרבן צבור חלוק. יט שם, היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתי', ואם אין שם אלא היא אומרין לו הוי פקח ושתוק, מאי לאו פרים ואילים וכבשים דחג, והיינו דהמנחת פרים וכו' דחג נשרפת כולה וליכא שיריים לאכילה וקשה לר"נ ומשני ר"נ לא מנחת פרים פר ע"ז אע"ג דצבור הוא כיון דלא קביע לי' זמן אין בזה כל עיקר דין טומאה הותרה או דהויה. ועיקר תלוי בזה בריצוי ציץ וכמבואר בתוס', ופירושא דהאי ברייתא כך הוא דאם יש אחרת אין סומכין לכתחילה אציץ, ואם אין שם אלא היא סמכינן אציץ, והנה האי מנחת פרים של פד ע"ז היינו יחיד, כיון דצבור כזה שאין זמני קבוע תודת יחיד עליו. ויש לעיין מדוע לא נקט התנא הדין ביחיד גמור כיון שצבור כזה הוי לגמרי בתודת יחיד. וא"כ ליתני יחיד גמור שע"כ תלוי בריצוי ציץ גרידא, ובאופן שאין לו שידיים כלל לאכילה, כמו מנחת כהן דיחיד, דהמנחה כולה כליל. והנה אעפ"י שהנסכים האלו והמנחה, יכולים להקריבם גם אח"ז כדין אדם מביא זבחו היום ונסכיו לאחר עשרה ימים, וא"כ אם אין שם היום מנחה אכתי הרי יש להמתין למחר וליומא אוחראי, וגם מצוה מן המובחר ליכא להקריב עם הזבח ביחד, כמבואר בזבחים מ"ד ובתוס' ר"ה דף ל' ד"ה נתקלקלו שכתבו שם דדוקא בצבור איכא מצוה מן המובחר בתחילה להקריבם עם הזבח ביחד, אבל בקרבן יחיד גם מצוה בתחילה ליכא, והא פר ע"ז דצבור תורת יחיד עליו לגמרי, וא"כ אין כאן גם מצוה בתחילה, וא"כ יש להמתין עם המנחה אולי ישיגם לאחד זמן, ומהברייתא משמע דאין משהין לאחר זמן. והנה בהא דאיל של כה"ג דהיינו במנחת נסכים שלו אתי שפיר דכיון דזמנו קבוע להקריב המנחת נסכים שלו עם האיל ביום הכפורים כמבואר ברמב"ם בפר"ב ממעה"ק ה"ב וכיון שזמנו קבוע ודוחה שבת ויום הכפורים, להכי שפיר שאין משהין את המנחה לאחר זמן, משא"כ בהא דפר ע"ז של צבור יש להשהות ולהמתין אטהרה, וצ"ע. כ ובעיקר הא דמשני הש"ס דבקרבן יחיד הקבוע לו זמן הוי דחויה לכו"ע אפילו למ"ד הותרה