נזר הקודש - יומא לא

יא שם, כתבו התוס' אח"כ דאין ללמוד מזב ובועל נדה משום דאיכא למיפרך שכן מטמא תרווייהו כלי חרס בהיסט, משא"כ מצורע ואבן המנוגעת (דברי התוס' סותרים לפי מה שכתבו בנדה ע"א ד"ה מערה ועי' בשעה"מ שם ובגליון הש"ס שם בנדה) אבל קשה דשפיר יש ללמוד מהצד השוה הזה, והוא ממה שמצינו בזב לאחר ספירת הנקיים וטבילה ואח"כ ראה הסותר למפרע שזב וזבה כאלה, אינם מטמאין כלי חרס בהיסט למפרע, ואילו משכב ומושב מטמאין למפרע, כמבואר במגילה ח' ע"ב וברמב"ם פר"ה מהל' מו"מ ה"ט, וא"כ מצינו למיעבד הק"ו מזב וזבה כזה ומבועל נדה בצד השוה, דכי פרכת מה לבועל נדה שכן מטמא כלי חרס בהיסט, אמרינן זב וזבה הסותרין למפרע יוכיחו שאין מטמאין בהיסט ומטמאין מו"מ, ואם תשיב מה לזב שמטמאין טומאה חמורה בועל נדה יוכיח, ובזה מיושב הא דבעינן הלימוד מהצד השוה מבועל נדה וזב, ולא ילפינן מבועל נדה גרידא כמו שכתבנו לעיל, משום דמבועל נדה איכא למיפרך שכן מטמא בהיסט ולהכי בעינן תרווייהו, ומהצד השוה שפיר נלמד, וצע"ג. יב דף ז', דכל טומאת מת בצבור רחמנא שרי' ופי' רש"י משום דילפינן מפסח דאין צבור נדחין ועושין בטומאה, הנה מפשטות הסוגיא משמע דוקא טומאת מת הותרה ולא שארי טומאות, והנה זה פשיטא דהני טומאות שהטומאה יוצא מגופו דזה לא נלמד מפסח. אמנם יש לעיין היאך הדין בכל הטמאים בטמאת מגע, כמו טמא שרץ וכיוצא בהן. והנה מסוגיא זו נלמד דטומאה דבועל נדה לא הותרה מדעבדינן פרישה מחששא דבועל נדה, ולא עבדינן פרישה לחששא דטו"מ ואמר רבא הטעם משום דטו"מ הותרה בצבור, ולא טומאת בועל נדה, והנה יש לעיין טומאת בועל נדה מה זה, אם נקרא טומאת מגע או שהוא טומאה יוצא מגופו והנה מלשון המשנה פר"ה דזבים מי"א בועל נדה כטמא מת, ומפרשי לענין מחנות, והיינו שמותר בהר הבית, וכן מבואר ברמב"ם פר"ז מביהב"ח הט"ז דבועל נדה מותר בהר הבית, והנה בטמאים שטומאתן יוצא מגופן כגון נדה וזבה מבואר שם ברמב"ם שאסורין בהר הבית, ומדחזינן שמותר לבועל נדה ליכנס בהר הבית ע"כ כי רק תורת מגע טומאה עליו וכן ביארנו לעיל, וכיון שחזינן הכה שלא הותרה טומאת בועל נדה בקרבן צבור, ע"כ שכן הוא הדין בכל טמאי מגע טומאה, ומסתמא הוא הדין למגע שרץ. ומזה ראיה לשיטת הרמב"ם שכתב בה' ביאת מקדש הי"ב כיצד דוחה את הטומאה כו' טמאין למת, או כלי השרת טמאים למת כו' אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה, ואם נעשה בטומאה חייבין כרת על הביאה. ומיתה על העבודה שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד עכ"ל, ולפי מה שכתבנו מוכח זה מסוגיא דידן, ובסנהדרין י"ב ע"א מפני הטומאה, יפרש הרמב"ם כמו שכתבו שם התוס' בשם הירושלמי דגולגולת של מת מצאו, ולא כשיטת רש"י יעוי"ש שמפרש מטומאת ע"ז. יג אמנם שיטת הרמב"ם תמוה לן מסוגיא שלימה, והוא מהא דגרסינן בפסחים ע"ט ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין כו' יעשו בטומאה כו' אמר ר"ח לא שני אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מיתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעבד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ. דבשר היא דמטמא לי', לגברא לא מטמא לי'. טהורין עביד טמאין לא עביד וכו' אלמא קסבר ר"ח טומאה דחויה היא בצבור, יעוי"ש, ולשיטת הרמב"ם דטומאת שרץ ליתא כלל בדיחוי אצל צבור, א"כ כי נטמא בטומאת שרץ לידחו כולהו לפסח שני כדין אם הצבור טמאי זבין ומצורעין, ודוחק לומד דשאני בין טומאת כלי לטומאת גברי, ודוקא בטומאת גברא בעינן שתהי' הטומאה מטומאת מת, ולא בכלי, ובכלי לא שאני לן בין טומאה לטומאה, ותמוה דמניין לנו כל זה, וביותר תמוה דהרמב"ם עצמו פוסק כסוגיא דשם כמבואר להדיא בפר"ז מק"פ ה"ט, וצע"ג. יד ואם אמרינן דכל טומאת מגע הותרה טומאתם בצבור כסתמא דש"ס פסחים שם, א"כ לפי"ז ע"כ גם בבועל נדה הדין שהותרה אצלו טומאה בצבור, וא"כ תקשה סוגיא דידן, והרמב"ם דחשיב בועלי נדות שלא הותרה טומאתו בצבור כמבואר ברמב"ם פר"ז מק"פ ה"ד היינו משום דאזיל לשיטתו דסבר דגם טומאת שרץ לא נדחית טומאתו, ובועל נדה לא קיל מיני', אבל אם נחליט שטומאת שרץ נדחית בציבור. יש לעיין מדוע שאני הא דבועל נדה כיון שמבואר שרק תורת מגע טומאה עליו מדמותר ליכנס בהר הבית. - ואפשר דשאני בועל נדה אעפ"י שאין דין טומאה יוצא מגופו עליו, אמנם כיון שאמרה תורה ותהי נדתה עליו שדרשו מזה שתורת נדה עליו על הבועל כמבואר בנדה ל"ג ע"א יעוי"ש, להכי יש לומר דאעפ"י שתורת מגע עליו, מ"מ הביאור בזה שאמרה תורה ותהי נדתה עליו היינו שטומאה זו שאני מכל מגע טומאה דעלמא, דתמיד הוי המגע כתולדה מאב, ותולדותיהן לאו כיוצא בהן, והכא הרצון התירה שיהיה עליו טומאת נדה בשלימותה, והיינו שקבל עליו את הטומאה בעצמותה, והוא נושא את הטומאה, ומטעם זה טמא שבעת ימים כמשפט טומאת נדה. ומטמא מו"מ וכלי חרס בהיסט, וכיון שכן שנושא הוא עליו טומאת נדה, אעפ"י שע"כ אינו נושא את הנדה בעצמותה מדמותר ליכנס בהר הבית, עכ"ז כיון שנושא את טומאת הנדה בשלימותה, ולטומאה זו אין היתר בצבור, ואפשר שזהו כוונת רש"י שפירש בד"ה כל טומאת מת וכו' אבל זבין ומצורעין כו' ובועל נדה כנדה, יעוי"ש והיינו אעפ"י שע"כ אין על הבועל נדה הא דטומאה יוצא מגופו וביארנו לעיל שזהו שיטת רש"י גם כן, אמנם לא הותרה אצלו טומאה מפני שבועל נדה כנדה. ובעיקר טומאת מגע לענין פסח עיין בספרנו נזר הקודש מנחות צ"ד. טו גמרא אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר וכו' אמר ר"נ מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה, והיינו בכדי לקיים המצוה של אכילת שיריים מהדרינן אטהרה, ויש לעיין לפי"ז מדוע לא חשו במשנה דידן לעשות פרישה עבור אכילה דחטאת החיצון דנאכל במוצאי יוהכ"פ לערב כמבואר במשנה מנחות צ"ט וברמב"ם