נזר הקודש - יומא ל

צירוף זיבה. ולא דמי להא דלא מהני טבילה ביום שבעה וסותרת למפרע, שאני התם שכבר הוחלה עלי' תודת זבה גדולה, משא"כ לענין לעשות מעיקרא זבה גדולה שפיר מעכבת הטהרה שהיא הטבילה שלאחרי שימור. ז תוס' ד"ה שמטמא משכב ומושב וכו' וה"ר משה מפונטייזא פי' וכו' דההיא דפסחים מיירי במצורע בימי ספורו וכדמשמע בתו"כ שבימי ספורו אינו עושה מו"מ, וההיא דהכא מיירי בימי גמרו דמטמא מו"מ, הנה כן איתא בתו"כ להדיא שני פעמים בפ' מצורע באות ה' חמורים ימי גמר מימי ספר, שבימי ספר אינו מטמא מו"מ ואינו מטמא בביאה, ימי גמרו מטמא מו"מ ומטמא בביאה, וכן שם אות ל"א יעוי"ש, ומטעם זה שפיר מוקים לההיא דפסחים שם דמיירי בימי ספורו שאינו עושה מו"מ, אבל תמוה הרבה דהא שם מיירי לענין שילוח מחנות ואילו מצורע בימי ספורו אינו טעון שילוח כמבואר במשנה פרי"ד דנגעים מ"ג דתנן שם דבימי ספורו הרי הוא כטמא שרץ, והקשו התוס' שם בפסחים ס"ז ד"ה שכן עושה מו"מ יעוי"ש, וכן הקשה הר"ש בפר"א דכלים. וזהו כוונת הגרע"א בגיוה"ש שמציין להר"ש, ולא ידעתי מדוע לא ציין להתוס' בפסחים, ומתוך חומר הקושיא על התוס' הכא בכדי שלא תהי' ח"ו כטועה בדבר משנה, נראה לבאר כך, דהנה שם יליף הש"ס מצורע כזב. ואם לא נמצא חומד במצורע בימי ספורו שיהיה ספורו יהי' חמור מזב ממילא גם עליו תחול החומר דזב, ואם לא נמצא חומר במצורע בימי ספורו שיהיה חמור מזב, ממילא אין לו גם חומר זה דשילוח, ולפי"ז כשממעטין שם מצורע מפני שאין לו טומאת מו"מ, - ואנן אם סבירא לן שהדין בזה חלוק בין מצורע בימי גמרו לימי ספורו, והיינו שהמצורע בגמרו מטמא מו"מ, ובימי ספורו אינו מטמא מו"מ, לפי"ז יהיה הדין שהמצורע בימי גמרו טעון שילוח, ומצורע בימי ספודו אינו טעון שילוח, ובמסקנא שם בפסחים דיליף מצורע מקל וחומר מבעל קרי שטעון שילוח, ופריך הש"ס אדרבה בעל קרי חמור שמטמא במשהו ומשני שסבר כר' נתן דבעי שיעור, ולפי"ז כיון שמצורע אף בימי ספורו חמור מבעל קרי בחומרא שאסור בתה"מ, ואם כן שפיר נלמד מצורע בימי ספורו מקל וחומר מבע"ק שטעון שילוח המצורע בימי ספורו כמו בע"ק, ולפי"ז שפיר מצי מיירי שם בפסחים במצורע בימי ספורו, ואתי שפיר שם דחשיב חומרא דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתה"מ, ולא חשיב גם כן שכן מטמא בביאה כמו שהקשו שם בתוס' בשם ר"מ ד"ה שכן טעון, והיינו דמיירי בימי ספורו שאינו מטמא בביאה ומיושב ג"כ הא דחשיב תה"מ, והקשו התוס' ד"ה ואסור הלא פלוגתא היא אבל אם מיירי בימי ספורו אתי שפיר לכו"ע דבימי ספורו כו"ע מודו דאסור בתה"מ. ולפי"ז גם טעון שילוח חוץ למחנה כמו בע"ק וע"כ המשנה דנגעים פרי"ד דסבר שם התנא דבימי ספורו אינו טעון שילוח זה התנא ע"כ סבר כרבנן דפליגי ארבי נתן בדין בע"ק וסברי דבע"ק אינו טעון שיעור, וא"כ אין למילף מצורע בימי ספורו מבע"ק מק"ו משום דאיכא למיפרך מה לבע"ק שם מטמא דמשהו. נמצא לפי"ז דאתי שפיר סוגיא דפסחים שם דשפיר מיירי בימי ספורו, ולהכי אינו מטמא מו"מ, ומכל זה טעון שילוח דלא גרע מבע"ק והמשנה דנגעים לא יליף מבע"ק כמו שכתבנו, אבל לדינא לענין מו"מ אתי שפיר דבימי גמרו מטמא מו"מ ובימי ספורו אינו מטמא מו"מ כמו שכתבו התוס' הכא. ח שם בתוס' וז"ל ולי הוקשה על מה שפירשו דמצורע ואבן המנוגעת אתי בק"ו מזב לטומאה קלה והיכי אתי האיכא למיפרך מה לזב שעושה משכב ומושב לטומאה חמורה, תאמר בהני ומיהו לא קשה דאיכא למימר בועל נדה יוכיח עכ"ל, ויש לעיין מדוע באמת לא ילפינן כפשוטו מבועל נדה, ולמאי איצטריך להצד השוה, והא גם בלא זב ילפינן שפיר מק"ו ומה בועל נדה שאינו מטמא בביאה מטמא משכב תחתון בטומאה קלה, מצורע ואבן המנוגעת שמטמאין בביאה אינו דין שיטמאו משכב תחתון כעליון בטומאה קלה, ולהכי אעפ"י שממעטין מהזב לענין טומאה חמורה. אבל עדיין נלמד מקל וחומר לטומאה קלה. ט והנה יש להעיר על עיקר הק"ו שיליף שם בנדה ללמד שמצורע ואבן המנוגעת מטמאין משכב תחתון כעליון מזב, והא איכא למיפרך מה לזב שכן מטמא במשהו, והכא בעינן שיעור כגריסין, וכמו שפריך הש"ס בפסחים ס"ז, וכתבנו לעיל מזה, ודוחק לומר דהש"ס אזלא למ"ד דבעינן בזב שיעור, אח"כ מצאתי בשעה"מ בטו"צ הקשה בזה ותירץ דהש"ס אזלא למ"ד דזב בעינן שיעור, ובזה מיישב גם הא דהקשינו לעיל היינו דכתב דבועל נדה גם כן מטמא במשהו כדין נדה, ולהכי שפיר הוכרחו התוס' ללמוד מהצד השוה, משום דמבועל נדה איכא למיפרך שכן מטמא במשהו, ויליף גם מזב שבעי שיעור עכת"ד. ולדעתי נראה דאין ענין בועל נדה להא שנדה מטמאה במשהה כי מה זה ענין הא דנדה שמטמאת במשהו, להבועל נדה, דאצלו לאו שייך זה, ואצלו הביאה מטמאתו וזהו גם כן שיעור טומאה היינו שלא נטמא אלא בביאה שהוא שיעור ביאה. ולא בפחות, ואין זה כעין דררא דנגיעה שסגי גם במשהו נגיעה אפילו כחוט השערה, וגם שערה ממש, אלא בעינן ביאה שהיא המטמאתו, זהו ודאי דבר המשוער בשיעור י ובעיקר הקושיא נראה דדוקא התם בפסחים פריך שפיר מה לזב שכן מטמא במשהו היינו דאין ללמוד דמצורע טעון שילוח מהא דזב בעי שילוח דשאני זב שכן נעשה זב במשהו, ולהכי יש לומר דהחמירה עליו תורה בזה, והיינו דכמו שהחמירה תורה עליו לטמאותו במשהו, כן החמירה עליו תורה לטעון שילוח, וכל זה במה שנוגע להאדם עצמו בטומאתו, זה תלוי בחומר שבו בעצמותו, משא"כ הכא שאנו דין על המטמא שלו היאך כחו גדול לגרום טומאה על אחרים. בזה כיון שמצינו שהמצורע המנוגעת גורמים יותר טומאה לאחרים, והיינו מדמטאין אחרים בביאה, וא"כ חזינן שכח המטמא שלהם יותר גדול וחמור, מכח המטמא וגורם טומאה אשר בזב. א"כ חזינן דמצורע ואבן המנוגעת חמורים בטומאתן לאחרים והיינו שהם בשיעורים שהקציבה להם התורה המה יותר חמורים מזב, ושפיר הוי האי ק"ו אליבא דכולי עלמא.