נזר הקודש - יומא כט

ציץ לרצויי בכדי שיהיה נחשב כאילו ישנו להבשר בכדי שתהיה לדם על מה תהיה פעולת הזריקה, וכמו כן גם על הא דעולין שהזריקה משויא להעולין אילו המה עולין טהורים, אבל אין כאן מצוה דהקטרה. - והנה בפירוש ר"ח ראיתי כתב וז"ל הציץ מרצה על העולין. כלומר אפילו קריבין כשהן טמאין הציץ מרצה עכ"ל, מבואר מדבדיו דליכא מצוה של הקטרה בזה, ולפי"ז תצא הדין בכל קרבנות הבאים בטומאה דאין עושין יותר מזריקה. ויש להוכיח דאם מקטירין האימורים א"כ הרי זה כאכילה בפסח ואין לנו לדון אם ירצה על העולין, ועוד הש"ס מחדש בריצוי על העולין דמהני אף בקרבן יחיד, וזה יצא מכח הקושיא לר"י דבעינן בשר, וקשה הא בצבור איתא הקטרה בפועל, וא"כ מניין לחדש דמהני ריצוי אף ביחיד. אמנם ברמב"ם פר"ד מביאת מקדש הי"א כתב וז"ל וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל, אאל מקטירין ממנו דברים הראוין להקטרה, והשאר הראוי לאכילה נשרף כשארי קדשים שנטמאו עכ"ל, מבואר להדיא היפך מה שכתבנו, וצ"ע בזה. ג והנה אם נאמר דמקטירין העולין מקרבן הבא בטומאה, לפי"ז יש לומר דזהו סברת הלישנא קמא דסבר דטהורין עבדי ולא טמאין, משום דחשו לטומאת הקרבן שלא יהיה נקרב בטומאת בשר, דהאי כהן הטמא יטמא הבשר, והיינו שבתחילה אסור לטמא את הבשר קדשים, ואפשר דאפילו אם אמרינן דהקרבן אינו קרב, מ"מ אסור לטמאותו, ועוד נראה דאפילו הדם אין לנו להרבות בטומאה, ואדרבה אית לן למעוטי בטומאה, והרי זה כעין דפליגי בעלמא בריבוי בשיעורין לענין פיקו"נ בשבת, עי' מנחות ס"ד. ובר"ן פר"ב דביצה, וה"נ הוי הכא ריבוי בשיעורין, ואפשר שבזה פליגי הני תרי לישני, דל"ק סבר דריבוי בשיעור אסור, ול"ב סבר דריבוי בשיעורין מותר אם טומאה הותרה, ואם פיקו"נ הותרה אצל חולה גם כן יהיה תליא בהני תרי לישני אם מותר להרבות בשיעורין, עי' בב"י או"ה סימן שכ"ח. ד שם, רב ששת אמר דחויה היא בצבור ומהדרינן, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד מביאת מקדש, ולפי"ז אפילו כשיהי' כהן אחד טהור, האי טהור יעשה עבודה, וקשה לפי"ז הא דכתב הרמב"ם בפר"ד מביא"מ הי"ב כיצד דוחה הטומאה הגיע זמנו של קרבן והיו רוב הקהל טמאים למת וכו' הרי זה יעשה בטומאה יעוי"ש, וקשה מה זה שייך להקהל דהיינו הצבור כיון דהמקריבין יכולין לעשותו בטהרה, ומצאתי בגבו"א עמד בזה. ונראה כיון שילפינן שמצוה על המקריבין להיות בעזרה בשעת הקרבה דהיינו הבעלים של הקרבן, אם קרבן צבור בעינן הצבור, ואם קרבן יחיד בעינן היחיד, וזה נלמד בספרי פ' פנחס מהא דכתיב תשמרו להקריב יעוי"ש, וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מהל' כלי המקדש ה"א שכן החיוב מוטל על ישראל יעוי"ש, להכי נראה דכיון דבעינן שיהי' הישראל שהוא הצבור יהיה ראוי לבוא לעזרה בשעת הקרבה, ולהכי הותרה להם לבוא בעזרה בטומאה, ומטעם זה גם כן אם היה רוב צבור טמאים מקריבין. ה ומטעם זה יש לחקור בקרבן צבור הבא בטומאה ברגלים שהותר להם להצבור ליכנס לעזרה אם מחייבין בראיית פנים, מי אמרינן כיון דלאו בר קרבן של ראי' הוא, דהרי הקרבן ראי' אין זמנו קבוע ולא ניתן טומאה להיות נדחה אצלו, וממילא פטור גם מחיוב ראי' כמו שממעטין טמא מראי', או"ד כיון דטומאה הותרה אצלו בראי' יכול גם ליכנס בתור חיוב ראיה גם כן ואין בו איסור ''לא יראו פני ריקם" ויש להוכיח מפסחים דף פ' שלא קאמר אתה מדחהו ממצות ראיה, ומשמע שמראיה יהיה פטור גם כשנטמאו, וכן יש לעיין בפסח הבא בטומאה שהדין בדחקו זבין בעזרה שפטורין, כמבואר פסחים צ"ה מהו לענין ראיית פנים, וצ"ע. ו תוס' ישנים ד"ה זב וזבה טבילתן ביום, וביום השביעי קאמר, ובלילה ודאי דשפיר דמי, והא דאיתא בנדה ע"ב דטבילת לילה לאו טבילה היינו בשומרת יום כנגד יום, ועדיין לא שמדה השימור שלה ביום שני ואשמעינן דשימור דלילה לאו שימור הוא עד למחר ביום, וממילא דטבילה זו לאו טבילה היא דטבילה קודם שימור לאו טבילה היא כלל, זהו ביאור התוס' בזה, אמנם הטבילה אינה מעלה ואינה מודדת בזה, וגם קודם טבילה בקצת שימור ליום שני שלה כבר סלקה לה טומאתה אם לא תראה עד הלילה שלאחר יום שני, דהיינו שלא תצטרפת להיות זבה עוד. אמנם לרבינו סעדי' גאון הובא בתוס' נדה נ"ד ד"ה וארבעה לילות שהקשו דהכא משמע דאינה נעשה זבה עד שתראה ג' ימים רצופים זא"ז, וזהו דלא כרס"ג יעוי"ש, ואפשר לומד דסברת דס"ג דכמו שאמרינן בנדה ל"ז דימי לידה שאינה עולה ואינו סותר הרי זה מקרי רצופים מטעם דליתא טומאה אחרת מפסקת ביניהם, כן הכא כל זמן שלא טבלה ולא הוי הפסק טהרה בינתים הרי זה כטומאה חדא, ומטעם זה לא קשה מסוגיא דשם, דהתם מיירי שהיתה טבילה בינתיים כדתנא שם משמשת ארבעה לילות, ומטעם זה יש ליישב מה שקשה לשיטת רס"ג מאי מקשה הש"ס בפסחים לר' יוסי דסבר מכאן ולהבא הוא מטמא זבה גדולה היכי משכחת לה, וקשה הא משכחת לה שפיר כיון דחזינן דלא מהני השימור לבטל הצירוף, נראה דזה בזה תליא, דלרבנן דסברי מטמא למפרע אף לאחד שטבלה בשביעי, להכי סבר הרס"ג דכמו שלרבנן טבילה אינה מפסקת הטומאה, אלא אמרינן דטומאה חדא היא. ועי' לקמן ההבדל שבין אם כבר נעשית זבה לבין להיות עי"ז זבה, לפי"ז לא עדיפא גם הפסק ימים מהא דטבילה, וגם כן אין בכחה להפסיק את הטומאה, משא"כ לר' יוסי דסבר מכאן ולהבא הוא מטמא, והיינו דסבר דלאחר שימור אף במקצת היום בזה כבר נפסקת הטומאה, וכעת מתחלת טומאה חדשה, וכיון דכל יום הוי מטומאה חדתא א"כ אינו משכחת זבה גדולה, ומיושב בזה גם כן הא שקשה בהא דאיתא בנדה ס"ו ע"א התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא, ושנים תשב ששה והן, ולדעת הגאון הנ"ל אכתי ניחוש שמא אחרי הטבילה דלאחר ששה תראה. דהיינו בתשיעי למנין אחד עשר יום, ויצורף להשנים, הראשונים, ומוכח דבעינן רצופין, ובדברינו יבואר לנכון דבדאיכא טבילה בינתיים בזה סבר גם הגאון דלא יצטרפו לזיבה כמוש"נ, והיינו מפני שאיכא טהרה המפסקת ביניהם. -וטהרה זו מעכבת לענין