נזר הקודש - יומא כח

וא"כ אם יגע הטמא מת בבגד הכהן גדול הרי הוא טמא טומאת שבעה כדתנן בריש מס' אהלות ד' טמאין במת ג' טמאין טומאת ז', ואחד טמא טומאת ערב וכו' עד כיצד כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת ז' יעוי"ש וא"כ אם יטמא בטמא מת יצוייר טומאת שבעה אם לא שסברי התוס' דדוקא במתכות איתא להאי דינא משום דכתיב בתורה בחלל חרב, ומפרשי שדוקא מתכות שזהו כמו חרב, והיו מזהירין ממתכות, וכן דעת הראב"ד שם בטו"מ, וכן דעת התוס' נזיר נ"ג ד"ה חרב, וכן מוכח מתוס' סנהדרין נ"ב ד"ה ההיא שרפה, ועי' שיט"מ ב"ק כ"ה בשם ה"ר יעקב, אבל להני שיטות דסברי דה"ה שאר בגדים לבד כלי חרס איתא בדין זה תקשה מדוע לא חשו לזה הני תנאי דסברי טומאה דחויה בצבור, דהרי לחששא דטומאה שבעה לא יספיק התקנה דכהן אחר וצריך לזהירות יתירה. וע"כ צריך לומר דלא חשו חכמים כלל לטומאה הבאה מחוץ, שודאי היו שומרים את הכה"ג מטמאים שלא יטמאו את הכה"ג, ואחיו הכהנים שהיו נוגעין בו היו זהירים מטומאת טמא מת, ומטעם זה פירש"י החששא דטומאת מת היינו שמא ימות מת עליו פתאום אשר א"א להשמר מזה רק באופן שלא יבוא שם אדם, וזה תליא שפיר בטומאה הותרה, שאם הותרה אין לנו לחוש לזה, משא"כ בשמירה שלא יבואו טמאים שם זהו אף אם טומאה הותרה בצבור היו נזהרין מזה, וביותר שהכהן מוזהר מטו"מ באיסור לאו, ואתי שפיר לכו"ע. ב שם, בתוס' ישנים כתבו שעיקר פרישתו משום טומאת קרי וזיבה ומשום צינורא דנכרי יעוי"ש, והא דלא כתבו צינורא דע"ה, אפשר לומר דכמו שטומאת ע"ה ברגל כטהרה שוינהו רבנן. חגיגה כ"ה, כן היה ביום הכפורים, מיהו רש"י לקמן י"ב ע"ב ד"ה טומאה כתב ומשום ע"ה, ובע"כ גם מיירי ביוהכ"פ. ג טוה"מ הותרה היא בצבור, משמע לפי"ז אם נטמא הכה"ג במת יעבוד עבודה בטומאה, למ"ד טומאה הותרה בצבור, ואע"ג דאיכא כהן אחר שהיו מתקינין לו, מכ"ז היו עושין את העבודה ע"י הכהן גדול המופרש בפרישה, ולא מבעי' למ"ד דאפילו בשאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב טמאין עבדי, דפשיטא הכא דעובד הכה"ג המופרש, אלא אפילו למ"ד דטהורין עבדי, מ"מ הכא עובד הכה"ג הראשון מטעם שבו המצוה מן המובחר וגם מטעם שהוא המופרש בפרישה. - והנה אף באילו של אהרן, המבואר לקמן כיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה, אם נטמא הכה"ג בטומאת מת אז יקריב כהן אחר את האיל, והא דלא עבדינן לזה פרישה מחששא דטומאת מת כבר הקשו בזה התוס' והובא בריטב"א והריטב"א תירץ דדוקא להקריב בטומאה חשו לזה, אבל לענין הפרשה דין קרבן צבור יש לו יעוי"ש, ואינו מבואר אצלי כוונתו אם בדיעבד בשנטמא הכהן גדול בטומאת מת, אם מקריב את האיל שלו, ומשמעות לשונו אין הכרע, ובאמת לכאורה זה תליא אם יש מצוה שיעבוד הכה"ג המופרש, או שהפירוש פרישה שמצוה הוא בכה"ג ואינו ענין להקרבת הקרבן והאדכתי בזה לעיל, וביותר כאשר מבאור בתוס' דכל עיקר אהדורי אטהרה באילו הוא דרבנן גרידא, וצ"ע. ד והנה בעיקר הא דפריך הש"ס מדוע אין מפרישין אותו מטומאת מת, היינו אעפ"י שאין אנו חוששין למיתה אמנם לפירש"י שמפרש שחיישינן שמא ימות אחד מן הבאים אצלו, ונמצא שהוי זה חששא לרבים, ולזה לכו"ע חיישינן, ורבינא שמשני טומאת המת לא שכיחא, לכאורה זה לא הוי לר' יהודה דחייש למיתה אפילו לפרטי, כש"כ לחששא דרבים, וכבר עמדו בזה, ועי' בגבו"א, אבל הנכון בזה דכוונת הש"ס דטומאת המת לא שכיחא היינו טומאה דמת, ואף שהמיתה שכיחא, אבל טומאת כהן גדול בזה, לא שכיחא שיטמא כהן גדול באחד שימות עליו בפתאום, דזה לא שכיחא כלל, ואח"כ מצאתי בריבט"א שמכוון לזה גם כן. ה והנה לרבא דסבר דאין חוששין למו"מ מטעם דהותרה בצבור, והא דלא חשו בזה לכהן המופרש לפרה, וכבר עמד בזה בגבו"א. לדעתי נראה דלא חיישינן זה לכהן דלפרה, מטעם דאין לזה זמן קבוע ומטעם זה לא היו מתקינין כהן אחר גם כן, משום דאם יארע פסול יעבוד אחר, או שהכהן זה עצמו ימתין עד שיטהר ומטעם זה לא חשו לטומאה, והא דהיו מפרישין אותו מביתו, זהו בכדי שלא יתקלקל הפרישה, ואטרוחי בכדי לא מטרחינן. א שם, איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בצבור, ורב ששת אמר דחויה היא בצבור, כל היכא דאיכא טמאין וטהורין בההיא בית אב כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי, כי פליגי לאהדורי ולאתויי מבית אב אחריני וכו' יעוי"ש, ויש לעיין בעיקרא דמילתא דאם איכא טהורין וטמאין בההיא בית אב דטהורין עבדי ולא טמאין, כיון דבאמת הותרה טומאה בצבור מה לי אם יעשו טמאים, ומה לי אם יעשו טהורים, ובאמת סבר כן לל"ב. אבל טעמא מאי דלישנא קמא דסבר דטהורין עבדי ולא טמאין. ב ויש לעיין בכל קרבן צבור הבא בטומאה אם מקריבין גם האימורים בטומאה, וכן בעולה שכולה כליל מעלין לה כולה על המזבח, או דלמא שרק הדם זורקין כיון שעיקר תלוי בדם, וזהו עיקרו של קרבן, והנה מפשטות הסוגיא פסחים ע"ז דאיתא שם דלמ"ד טומאה דחויה בקרבן צבור ובעי ציץ לרצויי ומספקא להש"ס לר' יהושע אם סבר ציץ מרצה על העולין ושם ע"כ פירושו אם מהני האי ריצוי ציץ בכדי שתהי' הזריקה בהכשר וכדפירש"י שם, ואם אמרינן דהדין בקרבן צבור שבא בטומאה דהעולין מקריבין על המזבח, א"כ כמו שזורקין את הדם שנטמא מטעם שהוא קרבן הבא בטומאה וזורקין את הדם בטומאה כן נמי מקריבין בטומאה, וא"כ למ"ד טומאה דחויה, ובעי ציץ לרצויי, הנה הדין שוה בשניהם בדם, ובעולין, דהרי כמו שזה עולה למזבח, כן זה עולה למזבח, ובהכרח שהציץ פועל על שניהם בשוה, וא"כ מה יש כאן לספוקי אם ציץ מרצה על העולין, וע"כ דעיקר הדבר אנו דגין אם הדם לא נפסל מטעם חסרון עולין, אבל אין כאן מצוה דהקטרה כלל, והרי זה דומה לאכילת דשם שאין כאן מצוה דאכילה בטומאה. ואדרבה אסור באכילה, ובעינן