נזר הקודש - יומא כז

גרידא אעפ"י שאסור בתשמיש. מ"מ ביחוד גרידא הוי פת בסלו ותוס' אזלי לשיטתם דסברי שם לקמן דאם אסור בתשמיש לא הוי גם פת בסלו ביחוד גרידא, וא"כ הוי תוס' לשיטתם, ורש"י לשיטתו. ד אמר ר' זירא ש"מ בועל נדה אינו כנדה וטובל ביום וכו' למחר היכי עביד עבודה והא בעי הערב שמש וכו' יעוי"ש, והביאור וא"כ הי' לחכמים לחוש ולהפרישו עוד יום קודם ואין לומד דאם יארע כן יפרישו כהן אחד, דליתא דע"כ מצוה מן המובחר לעשות עבודת יוהכ"פ בכהן גדול המשמש וא"כ יש לנו לחוש שלא נפסיד כהן גדול לעבודת יוהכ"פ ולהפרישו מביתו עוד יום קודם. מהששא זו, וע"כ דבועל נדה אינו כנדה וטובל ביום. אך קשה כי היכי דחשו לעבודת יוהכ"פ לפרוש אותו מביתו קודם יום ראשון מהשבעה ימים, מחששא דבועל נדה, מדוע לא נחוש עבור תשמיש סתמא אשר בשביל תשמיש של ערב קודם יום ראשון יהי' מעוכב לעבוד עבודה ביום ראשון מהשבעה ימים, ואנן ילפינן ממלואים שכל השבעה ימים הוא עובד הכהן המופרש, הנה הקשו בזה התוס' ישנים. וכתבו דכשהוא טהור הרי הוא עובד, היינו אם לא שימש מבערב, ואם שימש אינו עובד, וביאור דבריהם בזה דאינה מעכבת עבודה של שבעה ימים. וע"כ דסברי דזה הוי מדרבנן דאל"ה מדוע לא חשו לעבודה דשבעת הימים, אעפ"י שגם פרישה דיוהכ"פ אינה מעכבת בדיעבד, וע"כ צריך לומר דסברי התוספות דפרישה הוא דאורייתא, להכי חשו בה יותר, משא"כ עבודה הוא דרבנן. ולא חשו בזה הרבה, וכן איתא בתוי"ש ד"ה מביתו וכן מצאתי בריטב"א שעבודה כל שבעה הוא מדרבנן ולא חשו לזה. ועכ"פ מוכח מזה דפרישה שבעה הוא דאורייתא ממש, וזה ראיה להא שכתבנו לעיל מזה. ה ויותר מזה מוכח דגם בביטול עבודה כל שבעת הימים אינו מעכב, וגם אין מונעין מלקבל כהן אחר מפני מניעת עבורה של כה"ג כל שבעת הימים של פרישה, והוא מדאמר ד' זירא ש"מ בועל נדה אינו כנדה וטובל ביום. ובזה ניחא הא דמקבלין הכהן גדול ופורשין אותו ויעבוד ביום הכיפורים, וקשה הא עכ"פ כל שבעת הימים האלו לא יעבוד עבודה, וע"כ דבשביל חסרון עבודה דז' הימים אין מונעין את הכה"ג מלקבלו לכה"ג עבור יוהכ"פ, ותמוה לי מדוע לא הקשו התוס' היאך מקבלין הכה"ג הזה, בפרישה דשבעת הימים, אעפ"י שאירע לו הסיבה דבועל נדה ומעוכב מלעבוד עבודה שבעת הימים האלו, וזה קושיא יותר חזקה דהרי יתבטל מעבודה כל שבעת הימים ואפשר לומד דכוונת התוס' להקשות מדוע אין מהדרין לזה בתחילה, דבשלמא אם כבר אירע זה בכה"ג אין לנו למנוע הכה"ג מעבודה דיוהכ"פ בשביל זה, משא"כ הא דיש בידינו לעשות הפרישה מבעוד יום קודם שבעת הימים הרי זה כדבר שאנו מבטלין זה בידים, להכי הקשו התוס' בזה, וזה אין להקשות מדוע לא יעשו פרישה, שבעה ימים קודם אלו השבעת הימים בכדי שיהי' יכול לעשות עבודה גם באלו שבעת ימי פרישה, משום דזה לא מצינו ארבעה עשר ימי פרישה. להכי הקשו התוס' מדוע אין מפרישין אותו שבעת ימים של שלימין בכדי שיהי' יכול לעבוד גם ביום ראשון ועל זה תירצו דלא חשו לזה מטעם דזה דרבנן הוא, וע"כ מוכח דעצם פרישה הוי דאורייתא כמוש"נ. ו ויש לעיין בדבר הפרישה בשאירע לו סיבה לכה"ג שהוא בועל נדה, והא בענין פרישה במקום קדוש, ובועל נדה אסור בזה, דהלא אפילו אם נחליט דבועל נדה אינו חשוב לטומאה יוצא מגופו, אבל עכ"פ דין בעל קרי עליו כל השבעה ימים ימי טומאה שלו, וביותר תקשה לפי מה שכתבו התוס' במוע"ק ט"ו ד"ה ובועלי נדות דבועל נדה משתלח חוץ לשתי מחנות, (ומה שציינו שם התוס' לש"ס פסחים ס"ח ויומא ו' ליתא זה בשני המקומות וצ"ע) וא"כ ע"כ לא תהי' פרישה להאי כה"ג במקום קדוש, וא"כ לשיטת רש"י דבעינן הפרישה במקום קדוש דוקא, והאי בועל נדה אינו יכול ליכנס לשם, ובשלמא לשיטת התוס' דגם בפרישה של מחילות מקיימין מצות פרישה אעפ"י שאין להמחילות קדושה עצמיות, אתי שפיר, ויהיה זה הבועל נדה ג"כ במחילות, אבל לרש"י תקשה הא האי בועל נדה ע"כ יהי' מופרש במחילות. וע"כ צריך לומר דדעת רש"י דבועל נדה מותר בהר הבית כולו, וזהו כלשון המשנה פר"ה דזבים מי"א בועל נדה כטמא מת והיינו כטמא מת שמותר בהר הבית, וזהו גם דעת הרמב"ם פר"ז מביהב"ח הט"ז דבועל נדה מותר בהר הבית, ותהי' הפרישה בהר הבית, ומזה מוכח דלכו"ע בועל נדה אחרי טבילה לקרי, שאין דין טומאה יוצא מגופו עליו, ועי' ברדב"ז על הרמב"מ פר"ז מתרומות ה"ט מסתפק בבועל נדה באופן שאינו טמא מחמת קרי אם דין טומאה יוצא מגופו עליו, יעוי"ש, ולפי מה שביארנו הרי ע"כ שאין דין טומאה יוצא מגופו עליו, והכא ברמב"ם מפורש להדיא שכל הטמאים שטומאתן מגופן אסורין ליכנס בהר הבית ובועל נדה מותר, וזהו גם דעת רש"י הכא ותוס' במוע"ק ט"ו ד"ה בועלי נדות ג"כ כתבו דלא נחשב לטומאה יוצא מגופו, וכן מורה פשטות הסוגיא דזבחים י"ז, וכתבנו לעיל מזה. א שם, ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת, פירש"י הפרישהו מבני אדם שלא ימות מת עליו, וכתבו בתוסי"ש דאין לפרש שלא יגעו בו בני אדם, דהרי מבואר לקמן שבאמת היו נוגעין בו אחיו הכהנים ולא חשו לטומאת טמא מת של אחד, ושם מיידי להני תנאים דסברי טומאה דחויה בצבור, וא"כ חזינן דלא חשו לזה לכו"ע ולהכי אין לומר דהכא כוונת הש"ס לטומאת מגע טמא מת, דא"כ מאי משני טומאה הותרה בצבור, והא חזינן שגם אם אמדינן דחוי' בצבור, גם כן לא היו נזהרין מזה זהו תוכן כוונתם אבל יש לעיין מדוע באמת לא חשו לזה, ויותר להני תנאי דסברי טומאה דחויה בצבור. - ונראה דלא חשו חכמים אלא לטומאת שבעה, שיבוטל עבודת יוהכ"פ בכהן גדול, משא"כ לטומאת מגע ליום אחד לא חשו לעשות הרחקות הרבה ויספיק לזה התקנה דמתקינין כהן אחר לכל החששות של טומאת יום אחד, וזהו גם כוונת התוס' שכתבו שם וז"ל ומיהו קצת תקנה עשו לטומאת מת בהתקנת כהן אחד יעוי"ש. ויש להעיד לפי מה שהרבה מהראשונים סברי דבגדי הטמא מת הרי הוא גם כן אב הטומאה עי' רמב"ם פר"ה מטו"מ ובר"ש פר"א דאהלות וברמב"ן פר"ק דשבת,