נזר הקודש - יומא כו

אותו את המעיל אח"כ ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כותנות יעוי"ש, משמע שהלביש אהרן תחילה המעיל טרם שהלביש לבניו אף בגד הראשון, וכן כתיב גם בקרא להדיא דלאחד לבישת האבנט הלבישו המעיל, והנה לרש"י שמפרש דלמ"ד בב"א הלבישו לאהרן כל בגדיו חוץ מן האבנט שבא באחרונה נמצא לפי"ז דיש פלוגתא ביניהם גם בסדר לבישת הבגדים של כהן גדול, ואילו בגמ' מבואר דלא פליגי אלא באבנט, אבל בסדר לבישת בגדי כהן גדול משמע דלא פליגי, ועוד הא כתיב בקרא להדיא דלבישת המעיל היה אחרי לבישת האבנט, אבל לפי מה שהביא הריטב"א בשם רבינו הגדול שמפרש דגם למאן דאמר בב"א היה לבישת המעיל אחרי לבישת האבנט, והיינו דלא פליגי בזה ולכו"ע הוא. תוס' ד"ה אמר לך וא"ת היכי דייק מדכתיב אותו הכתיב נמי אותם וא"כ קראי לא כמד דייקי ולא כמד דייקי וכו' וה"ר מנחם מיואני זצ"ל פירש דנפק"ל מגז"ש דדוקם דוקם וכו' ובאבנטו של כה"ד לא כתיב דוקם, ולמ"ד דתדווייהו של כלאים משוה להן מדכתיב אותם יעוי"ש, והביאור בזה דההיקש משוה אותם. אמנם עדיין תקשה במאי פליגי, מדוע האי מ"ד משוה אותם מדכתיב אותם, א"כ גם לאידך מ"ד נשוה אותם, זה לזה מדכתיב אותם, וביותר לפי מה שכתב המהרש"א לפרש בדברי התוס' דלעיל שנתנו טעם מדוע משונה אבנטו של כה"ג, משום דשאר בגדיו גם כן היו של כלאים, והקשה המהרש"א מדוע לא יפרשו סברא לאידך מ"ד שאבנטיהם שוים, וכתב דעל זה לא צריך סברא מטעם דהסברא מחייבת ששניהם שוים, וא"כ לפי דברי ה"ד מנחם תקשה דאעפ"י שאם נחליט דבסברא גרידא אין לומד שגם אבנטו של כה"ד היה של כלאים, אבל מההיקש שפיר ילפינן. והיינו מדכתיב אותם ורחמנא אקשינהו, אבל עכשיו שישנו גם היקש וגם סברא שאין לחלק האבנטים זה מזה א"כ פשיטא שאבנטיהם שוים, ותקשה למ"ד דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כה"ד, וא"כ מה הועילו לן בתירוצם דהרי תקשה לאידך מ"ד, דהרי אעפ"י שלמדו בגז"ש דאבנטו של כהן גדול הוא של כלאים אבל מהגז"ש אינו מוכח למעט כהן הדיוט, וא"כ ההיקש דמשוה אותם ליחייב שתהי' גם האבנט של כה"ד של כלאים. ונראה לפי מה דקיי"ל דבכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מקדשים, ואיתא בזבחים נ"א דפליגי בדבר הנלמד בגז"ש אם נלמד אח"כ בהיקש, ולהכי יש לומד דסברת התוס' הכא דבגדי כהונה תורת קדשים עליהם לענין דילפותא דאין למידין למד מלמד, ומפרשי תוס' דכיון דגם אבנט של כהן גדול שהוא של כלאים ילפינן מגז"ש, להכי לא נלמד אח"כ בהיקשא לענין אבנטו של כהן הדיוט, מטעם דדבר הנלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ואידך סבר דדבר הנלמד בגז"ש מלמד בהיקש, להכי סבר דאבנטיהם שוים, כן נראה בביאור התוס' בזה. איברא דהתוס' לקמן כ"ג ע"ב ד"ה ילבש, כתבו דבגדי כהונה לא מקרי קדשים לדבר זה, וכן כתבו התוס' לקמן ל"ב ד"ה מה לבישה, אבל אפשר לומד דהתוס' הכא סברי דתורת קדשים גם על הבגדי כהונה לענין זה. א שם, כמאן כר"ע וכו'. ולכאורה מאי ס"ד דר"ע הוא, מדוע באמת לא נימא כדברי הבל. ומשום חששא דאותיום, וע"כ משום דזה לא שכיחא שתמצא באותיום, ומסתברא שתמצא במל"ע, ואנן אית לן למיעבד הפרשה להדבר השכיח יותר, וכן פירש הריטב"א, ולחנם דחק בזה בגבו"א, ובזה ניחא דמשני אליבא דרבנן, ובחד אחר, ולא משני דמיירי באותיום שהוא ודאי נדה והיינו כי מפני ודאי נדה שזהו בשיעור אותיום, זהו מילתא דלא שכיחא, וחידש הש"ס כי יש חששא דספק נדה גם כן, והיינו כי בחד אחר גם כן מודו רבנן. וא"כ איכא עתה שתי חששות. א) דאותיום שהוא ודאי איסור. ב) חד אחד, שהוא ספק דאורייתא ועל שתי החששות הדרי זה כתד"ל והרי"ז כשכיחא, ועבדינן לזה פרישה מביתו, וזהו גם כן סברת התוס' ישנים בתירוצם השני שכתבו וז"ל אי נמי חיישינן לספק נדה אבל ודאי נדה כגון על שלו או על שלה אותיום לא חיישינן, ולא היינו מפרישין אותו בשביל כך עכ"ל, ורבים הקשו מ"ש דלאותיום לא חיישינן, מטעם דלא שכיח, ומ"ש דלחד אחר, חיישינן, אבל הביאור בדבריהם דעכשיו שחידש לן הש"ס, דבחד אחד, מודו רבנן, א"כ נוסף לן חששה זו דחד אחר, גם כן, ואיכא עכשיו שלש חששות. א) נמצא על שלו. ב) על שלה אותיום. ג) על שלה בחד אחד. ושלשה חששות ביחד הרי זה כשכיחא. ב והנה הרמב"ם כתב בפר"א מעבודת יוהכ"פ ה"ג ומפרישין אותו מאשתו שמא תמצא אשתו נדה ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד יעוי"ש, והנה עמדו בזה אחרונים מדוע לא נקט הרמב"ם ספק נדה כדאיתא בש"ס, אבל הפשוט כי הרמב"ם כתב שמא תמצא אשתו נדה, היינו כי אשתו תהי' נדה ודאית, והש"ס מיירי גם כן שאשתו היא נדה ודאית, והספק הוא רק עליו, וא"כ אין זה היפך הש"ס כלל, והא דלא נקט הרמב"ם להודיענו דינא דחד אחר הנה זה כבר כתב בה' מו"מ ואיסורי ביאה. ג שם, מביתו למה פירש. פירש"י תבוא אשתו עמו שם, שהרי ע"כ לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה וכו' יעוי"ש. והקשו בתוס' דמה מהני הא בעל קרי אסור ליכנס בהר הבית יעוי"ש, ונראה דהנה לכאורה קשה מאי פריך מביתו למה פירש והא בעינן פרישה בכדי שיעבוד עבודה כל שבעת הימים, כדתנן לקמן י"ד במשנה, וילפינן זה ממלואים דכמו שהתם היו שם כל שבעת הימים כדי לקבל הזאה מדמי הקרבנות, ולהכי בעינן הכא שיעבדו עבודת הקרבנות באלו שבעת הימים, וא"כ ממילא הוכרח לפרישה מביתו, דאם ישמש מטתו יהיה אסור למחר בעבודה כל היום מטעם שטעון טבילה והערב שמש, לכן נראה שמפרש רש"י דכוונת הש"ס דאף שבעינן שלא ישמש מטתו, אבל בכדי שלא יארע לו טומאת קרי טוב שיהיה פת בסלו ותהי' אשתו עמו וממילא לא קשה הא דהקשו שבעל קרי אסור בהר הבית, דכוונת רש"י שלא יהי' בע"ק כלל, ואעפ"י שאסור לשמש מטתו שם אמנם מכ"ז ביחוד גרידא גם כן נקרא פת בסלו כמו שאיתא לקמן י"ח ע"ב בהא דמאן הויא ליומא דאף שאסור להיות עמה, מחששא דדם חימוד, מ"מ ביחוד גרידא הוי פת בסלו יי"ש. וה"נ ביחוד