נזר הקודש - יומא כה

דהרי בשנכנס להשתחוות, הרי עושה ההשתחוי' תיכף בבואו לההיכל, וההילוך עד הפרוכת הרי זה גם כן נחשב לביאה ריקנית, ואעפ"י שיכול להשתחוות עוד פעם אבל באופן שכוונתו להיות נכנס למבית לפרוכת, הרי ההילוך הזה לא הוי צורך השתחווי', והרי"ז נתשבת לביאה ריקנית, וא"כ שוב לא איצטרך קרא לחייבו משום ואל מבית לפרוכת. ג ויש לעיין לשיטת התוס' אם זר מותר לכנס ביאה ריקנית עבור השתחואה, והמנח"ח מצוה קפ"ד הסתפק ג"כ בזה. ולדעתי נראה להוכיח מהא דכתבו התוי"ש במכילתין כ"ד ד"ה לאתויי שבע הזאות שבפנים, שהקשו שם דליחייב משום ביאה ריקנית. ומדלא תירצו שנכנס להשתחוות, וממילא ליתא בזה משום ביאה ריקנית גם בזר, משמע מזה דגבי זר איכא חיוב משום ביאה ריקנית אף בשנכנס להשתחויה. שם. אמר ר' יוחנן משום רשב"י מניין שאף מקרא פרשה מעכב ת"ל ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ד' אפילו דיבור מעכב, ולכאורה כיון דסבר ר' יוחנן לעיל כל הכתוב בהן מעכב בהן. וא"כ מאי קמ"ל הכא ר' יוחנן, ואפשר דזה עצמו משמיע לנו ר' יוחנן דקריאת הפרשה כתיב בהאי פרשה, ומצאתי בריטב"א שכתב וז"ל פי' שנצטוה משה לקרוא את הפרשה יעוי"ש, והיינו דעיקר חידושא שיש חיוב קריאה וממילא ר' יוחנן לשיטתו סבר דהוי עיכובא, ולפי"ז א"ב גם מקרא פרשה דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב בהן מעכבא, ולמ"ד המעכב לדורות וכו' והכא קריאת הפרשה איתא גם בעבודת יוהכ"פ כמבואר לקמן. וברש"י מבואר דילפינן ממלואים, והתם לא מעכבא משום דדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ לכו"ע לא מעכבא, וא"כ יש להקשות מדוע לא קאמר הש"ס לעיל מקרא פרשה א"ב, ומצאתי בגבו"א שעמד בזה. אבל אפשר לומר כפשוטו דאין זה ענין לכל הני דחשיב הש"ס דכל הני הנה עצם הדברים בעצמותן לדורות, משא"כ בהא דמקרא פרשה דלאו אותה פרשה בעצמותה הוא ואינו ענין להא דמלואים, ולא דמי לכל הני דחשיב הש"ס. אבל עדיין יש להעיר מהא דאיתא ביבמות דאעפ"י שגם התם ילפינן קריאה ומ"מ אינו מעכב בדיעבד אעפ"י שגם התם כתיב חוקה, ומכל זה מבואר שם דדברים שאינם מעשה בגוף אינו מעכב בדיעבד, ובגבו"א נדחק בזה, יעוי"ש. לכן לדעתי אמינא כי העיקר בא ר' יוחנן לאשמעינן ע"ד העיכוב דהיינו לומר שהמקרא הפרשה מעכב, והיינו כי באמת לא הוי ידעינן עיכובא מטעם דאין זה מעשה בגוף, ולא עדיפא מקריאה דחליצה, ובזה בא ר' יוחנן לאשמעינן דשאני הכא כיון דכתיב ''זה הדבר אשר צוה ד'", נמצא דבאה צוואה מיוחדת לקריאה וע"כ להורות בא לעיכובא לומד דהבא אף הקריאה מעכבת. שם כיצד מלבישן לעתיד לבוא נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם. הקשה בגבו"א דהא ס"ל לר' יוחנן בנדה ס' דמצות בטילות לעתיד לבוא יעוי"ש, ונראה דהכא אין כוונת הש"ס לאחר התחי' אלא הכוונה כשיבוא בן דוד. ואפשר שלזה מכוון הריטב"א שכתב בחידושיו וז"ל פירש קושיא זו כעין הא דפרכינן בעלמא הלכתא למשיחא עכ"ל, וכן כתבו התוסי"ש לקמן י"ג, והיינו דמפרש הכוונה בש"ס שזה קאי בזמן ביאת בן דוד, אמנם בעיקר דבריו תמוה לי היאך אפשר לומר שלא יהי' המצוה דכהונה לעתיד, הלא זהו נבואת יחזקאל בבנין הבית דלעתיד, וא"כ בהכרח שתהי' עבודה וקרבנות, וכל דיני הכהנים, ובעיקר כוונת ר"י שאמר מצות בטילות לעתיד שם לענין כלאים, נראה לפרש בשני אופנים, דממנפ"ש אם יבלו הבגדים שלו בקבר, ויקום במלבושים חדשים, א"כ אף אם יקום במלבושי כלאים גם כן אין כאן איסור כלאים, מטעם דהרי אין זה כלאים צמר ופשתן דהרי הצמר הזה והפשתן הזה אינו מצמר כבשים והפשתן אינו בא מזריעה, ואין זה איסור כלאים האמור בתורה, (כדוגמא לזה הני חטים דמנחות ס"ט היינו חיטי בעיבי), ואם מיירי שם שיקום באותן בגדים ממש שלא בלו בקבר, א"כ יש לומר דסברת ר"י שם דכיון דהאדם שיקום אחרי התחי' הרי הוא אדם אחר ואינו אותו אדם המחויב בקבלת תורה ומצות, יען שעיקר קבלת התורה היתה על אנשים ילודי אשה דור אחר דור ועמהם כרת משה הברית לדורי דורות, אבל האדם שיקום בתחי' הרי זה נברא מחדש וצריך קבלה מחדש כי נתבטלה הקבלה הישנה, אמנם מי יימר שלא תהי' קבלה חדשה בדבר קיום המצוה, ובדבר בנין הבית העתיד בטח תהי' קבלה בקיום מצות גם כן, ואין זה ענין להא דר' יוחנן להא דמצות בטילות לעתיד, דסברת ר' יוחנן שהאדם נעשה חפשי מהקבלה שמכבר אבל בטח תהי' קבלה חדשה, ולזה קאמר הש"ס שאז יהיה משה עמהן וילמדם ההלכות. והנה לדברינו יש להעיד בהני מתים שהחי' אלי' ואלישע אם מחויבים במצות, ואפשר שהיו צריכים לקבל עליהם עול תורה בקבלה חדשה, אמנם אף אם נאמר דשם אינם צריכים לקבלה חדשה, עכ"ז מובן שהקבורה הוא ענין גדיל בזה לעשותו כברי' חדשה ממש, דהרי זה כאחד עיכול. דוגמא לזה מה שחקרו אחרונים במי שמת וחיה בנס אם בעי אשתו קדושין מחדש, עי' ברכי יוסף, והובא בפ"ת אה"ע סימן י"ז. ופשט מהירושלמי גיטין דלא פקעו הקדושין, יעוי"ש, אבל כל זה קודם קבורה, אבל לאחר קבורה ועיכול הבשר, ואחרי תחיית המתים הרי הוא גוף חדש ממש מטעם דפנים חדשות בא לכאן. דף ו ע"א, אמר לך ההוא אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, דהיינו שזהו של כה"ג של כלאים, ושל הדיוט של בוץ, הנה מעיקרא אמר דעיקר המו"מ הוא למיסבר קראי, ועתה יצא מזה נפק"מ גם לעיקר דינא לענין בגדיהם, ותמוה על מסדר הש"ס דקאמר דעיקר הדבר הוא למיסבר הקראי, אעפ"י שבהכרח תצא מזה נפק"מ לדינא. שם, ברש"י ד"ה לא צריכה וכו' הלביש לאהרן כל בגדיו ולא הגר אותו אבנט יעוי"ש, לכאורה משמע מזה דשיטת רש"י דהיה לובש לאהרן כל בגדיו אפילו בגדי כהן גדול טרם שהלביש לבניו אף בגדים הראשונים, וזה תמוה היאך הלביש לאהרן בגדי זהב טרם שלבש אבנטו של עצמו ואפשר שלאו דוקא נקט רש"י כל בגדיו, ומצאתי בריטב"א עמד בזה לרש"י, וכן מה שפירש רש"י בלמ"ד אהרן ואח"כ בניו כו' ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש