נזר הקודש - יומא כג

העבודה שתטעון כהונה, והירושלמי סבר דהחינוך היתה על הכהנים. ד תוס' ד"ה סמיכה הקשו אמאי לא קאמר שירי הדם א"ב וכו' וי"ל דלכו"ע שיריים לא מעכבי דהרי אפילו ד' מתנות לא מעכבי דכתיב קרנת ומתנה אחת מעכבת יעוי"ש, ויש להעיר דשאני הא דד' מתנות דלא מעכבי כיון דלא כתיב אלא מתנה אחת, והרי זה כמאן דכתיב בהדיא דלא מעכבא מטעם דאזלינן גם בתר מסורת, משא"כ בשירי הדם דכתיב בהדיא בתורה לכו"ע, אפשר דמעכבא השפיכה לכו"ע וצ"ע. דף ה' ע"א אמר רב יוסף סמיכה איכא בינייהו למ"ד כל הכתוב בהן מעכב בהן מעכבא, ולדורות מנא לן דלא מעכבא וסמך ונרצה וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, וכיפר ופירש"י לא כיפר מן המובחר. והנה מבואר בזבחים ו' פליגי שם אם הכוונה שלא כיפר מן המובחר, או שהכוונה שלא כיפר בדבר ביטול העשה דסמיכה, דהיינו שאין עולה זו מכפרת על ביטול עשה זו שביטל הסמיכה בקרבן זה, ואעפ"י שעולה מכפרת על עבירה דעשה, אמנם עשה זו דסמיכה שביטל בזה הקרבן ליתא בכפרה דקרבן זה, והביאור בזה משום דקודם השחיטה עדיין בעמוד וסמוך קאי יעוי"ש ועי' בתוסי"ש, ומה שהוכרח רש"י לפרש הבא מטעם דחסר למצוה מן המובחר. - נראה לפרש דסברת הפלוגתא שם בזבחים תליא בעיר המצוה דסמיכה מה היא, אם הקרבן נדרש לזה ודין הוא בהקרבן, או"ד שהדין הוא בהבעלים של הקרבן, והביאור בזה דמצוה דסמיכה מתפרשא בשני אופנים, חזה הדבר, דמצינו שהתורה הקפידה על שני אופני ריצויים בדבר הקרבן. א) ריצוי בעלים שיהיו הבעלים בני קרבן. ב) ריצוי הקרבן שלא יהיה בו דבר המעכב הריצוי, ובזה יש לדון גם בדבר הסמיכה דכתבה תורה וסמך ונרצה, אם הריצוי בא בדבר הקרבן שעל ידי הסמיכה נעשה הקרבן רצוי, מפני שנעשה בו מצוה דסמיכה. או"ד שהריצוי בזה מצד הבעלים שנתכשרו הבעלים על ידי הסמיכה להיות ראוי שהקרבן ירצה עליו. ואפשר לפרש דבזה פליגי שם בזבחים דמאן דסבר דחסרון סמיכה חסר בזה מצוה מן המובחר ע"כ סבר דעיקרה של הסמיכה הוא בדבר ההכשר של הקרבן, ובהסדון סמיכה הרי זה כחסר מעט בדיני קרבן להיות מובחר, משא"כ למאן דסבר דחסר מצוה דסמיכה גרידא הוא מפני דסבר דמצוה דסמיכה הוא דין מצד הבעלים. ואין בזה חסרון בעצם הקרבן לגרוע מצוה מן המובחר. - והנה הכא במילואים ע"כ בדברים השייכים לקרבנות ולעבודת הקרבן שייך לומר ולדון אם ישנו בעיכובא, וזהו דוקא אם אמרינן דהסמיכה דין הוא בהקרבת הקרבן, אבל אם נפרש דהסמיכה הוא עיקר מצד מצוה דהבעלים א"כ אין זה שייכות לעיכוב עבודה של הקרבן. ונראה דלא דמי זה לתנופה שע"כ ג"כ מצוה היא בעצם הקרבן היינו שהקרבן דורש אותה, וכן פרישה. - ולהכי הכא בסמיכה פירש"י דהסוגיא סוברת דחסרון סמיכה הוי חסרון בעצם הקרבן לומר שאין בזה מובחר. והנה בדבר המקרא הפרשה דסבר ר' יוחנן דמעבבא ג"כ יש לומר דהקרבנות דורשים אותה קריאה, ולא דמי לסמיכה אם הוא מצד הבעלים לחודיא וכמוש"נ ו תוסי"ש ד"ה סמוכה א"ב כתבו לתרץ מדוע לא אמרו הקטרה שאינה מעכבת א"ב, וז"ל דהא לא שייך אהרן שלא שימש כל שבעת המלואים עכ"ל ביאור דבריהם בזה דכיון דכל עיקר הא דמלואים הוא בדבר החינוך לכהונה, ולהכי בדברים הנעשים באהרן ובניו, יש לומר דכיון דזהו הכשרן לכהונה בחינוכם להכי כשחסרו ולא עשו, א"כ הרי חסר תנאי החינוך, וכמוש"נ לעיל מזה, משא"כ עיקר הקרבן שזהו מה ששייך למשה בדבר ההקרבה הרי זה הדין כבכל הקרבנות דעלמא, ובזה מיושב גם כן דלא קאמר שירים מעכבא א"ב שהקשו בתוס', משום דיציקת השירים גם כן עשה משה כמבואר בספרא פ' צו אות קע"ט וישחט ויקח משה את הדם כו' הוא היה שוחט הוא היה זורק כו' הוא היה יוצק כו', ובזה מיושב גם כן בדבר השחיטה שהי' הציווי שמשה ישחט, ומכל זה נראה שהשחיטה כשרה בזר כבעלמא, ואין זה ענין להא בכל הכתוב בהן משום דזה אינו שייך עתה לאהרן ובניו, וא"כ לפי"ז תמוה הרבה להירושלמי שסבר דשירים מעכבין איכא בינייהו, והובא בתוס', וקשה הא שירי הדם זהו יציקה, וזה הוי גם כן במשה לבדו כמבואר בספרא וצ"ע. א שם ריבוי שבעה, פירש"י שישמש כה"ג ז' ימים כשממנין אותו לכה"ג וילבש ח' בגדים בשעת עבודה יעוי"ש, ותמוה הרבה מניין לנו שצריך הכה"ג לעבוד ז' ימים האלו, הא בקרא פ' תצוה לא כתיב אלא שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, דמשמע דסגי בלבישה גרידא, וגם במלואים לא היה אלא לבישה דכל העבודות היה משה משמש כמבואר וכתבנו לעיל מזה, ומצאתי בגבו"א וברש"ש שעמדו בזה והיא קושיא עצומה לרש"י, ואפשר ששיטת רש"י כשיטת הרמב"ם דסבר בפר"י מכלאים דבגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים, ולפי"ז שיטת רש"י דיעבוד עבודה בימי הריבוי מטעם איסור כלאים שיש בזה. ולא דמי לפרישה דמלואים שהיה אהרן מלובש בשמנה בגדים אף שלא עבד עבודה, היינו משום גזירת מלך, משא"כ לדורות בעינן שיעשה עבודה בימי הריבוי בכדי להציל איסור כלאים, וצריך לומר דשיטת רש"י כהרמב"ם פר"ד מבה"מ הי"ג דגם בלבישה ראשונה תיכף הוי כה"ג, דאל"כ עבודתו פסולה מטעם ייתור בגדים, ולפי"ז אם בדיעבד לא עבד באלה הימים ימי הריבוי גם כן הוי לבישה מעליא, אך אפשר דהלבישה דאיסור לאו לבישה היא, וזהו כעין מהב"ע, וזהו שיטת רש"י דבעינן שיעבוד בשעת לבישה, ומדויק זה בלשון רש"י שכתב ''וילבש בשעת עבודה", אמנם הרמב"ם אעפ"י שסבר דכלאים שלא בשעת עבודה אסור, ומכ"ז פסק בפר"ד מכה"מ הי"ג דלא בעינן שיעבוד עבודה בימי הריבוי, וע"כ סבר דכיון דהתורה ציוותה הלבישה הזו הרי זה לבישה דמצוה ממש, ואין בזה משום כלאים, ומשמע שכן דעת הראב"ד, עיין בכס"מ. ב ויש לעיין לשיטת הרמב"ם והראב"ד דלא מצרכו שיעבוד עבודה בימי הריבוי הבגדים אם מצרכו לכהפ"ה שיכנס להיכל בבגדיו, לפי מה שמבואר בתוס' כאן ד"ה להביא שכתבו דהנכנס מחוסר בגדים להיכל או אפילו לבין האולם למזבח חייב על ביאה