נזר הקודש - יומא כב

בהנהגה שבין אדם לחיברו שלא יאמר בלא רשיון המדבר, אבל זה לא עלה על הדעת שגם משה בכלל איסור זה. ב עוד תמוה הרבה דד' יהודה עצמו מצינו בתו"כ סימן ס"ט אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, אין לי אלא בעשה בל"ת מניין וכו', וקשה הא סתם ספרא ר' יהודה, וא"כ הכא דכתיב לאמר הלא יש גם ל"ת ללאו הבא מכלל עשה, והרי יש עשה ול"ת, ומצאתי שהגאון מלבי"ם עמד בזה. (וגם בגבו"א שם הקשה בזה) ונדחק בזה. ג ונראה דשאני לד' יהודה בין אם מיידי בלאו הכא מכלל עשה הנאמרה בחיובית, לבין אם נאמרה בשלילה, דהנה שם בספרא בדין אכילת בהמה טהורה כתיב אותה תאכלו ויש בזה לאו הבא מכלל עשה טהורה ולא טמאה וכיון שע"כ העשה הכתובה אין זה חיובית. אלא שלילית, דהיינו לא היתה כוונת התורה בחיוב אותה תאכלו, וכי אדם מחויב באכילת הבהמה הטהורה, אלא רק אזהרה איכא שאם ירצה לאכול בשר בהמה, שיאכל טהורה ולא טמאה, ולהכי כיון שהעשה הכתובה אין זה חיובית, להכי גם הלאו הבאה מכלל עשה הלזו, גם כן אינה יכולה להיות באזהרה גדולה, ולהכי לא דרש בזה ר' יהודה לאמר לענין לאו, דסבר ר' יהודה דדוקא בעשה חיובית מוסיפין אזהרת הלאו על העשה, ולהכי במצות דפסח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה, ודרשו לילה ולא יום, בזה סבר ד' יהודה כיון דעשה הכתובה היא חיובית, להכי דרשינן גם לענין לאו הבא מכלל עשה לאוספי לאוי, ובהא המתפיס תמימין דכתיב ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, מבואר בתמורה ז' ע"ב דמיירי שכבר הקדיש בדיעבד בהמה זו יעוי"ש, וא"כ בודאי שהמובן לנדבה תעשה אותו היינו חיובית, ודרש בזה ר' יהודה לאמר דאתי ללאו. וכן בנידון דידן בדיבור זה שמיירי גם כן במצוה שהיא בנדבה אדם כי יקריב קרבן. שג"כ אינה בחיוב, זה לא דרשינן לאמר ללאו, ובזה אתי לאמר לדרשה שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמור, והנה במנחות נ"א ע"ב תוס' ד"ה אף כאן לענין מנחת כהן בכליל תקטר דהקשו התוס' מדוע לא אמרינן לאו נמי מדכתיב לאמר יעוי"ש, הנה שם אתי שפיר דע"כ שם העשה דכליל תקטר היא חיובית לאחר שנעשית מנחה, אמנם דברי התוס' יש לעיין הא אין זה ענין הא דדרשו ליתן ל"ת על אכילתו להא דכליל תקטר שהלאו הבא מכלל עשה הוא בחסרון הקטרת ואם אנו דורשים לאמר ללאו גם כן הוי הדרשה על חסרון הקטרה ואין זה ענין להא דל"ת על אכילתו וצ"ע, אבל בהא דלעיל שפיר יש ליישב כמוש"נ. א דף ה', אמר רב יוסף סמיכה איכא בינייהו וכו' תנופה איכא בינייהו שאינה מעכבת לדורות, הק' הגאון בגבו"א מהא דאיתא במנחות ה' דפריך שם למ"ד אין מחוסר זמן לבו ביום מהא דתניא הקדים חטאתו של מצורע לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השרפה וכו' ופריך והא ר"פ הוא דאמר שאני הלכות מצורע דכתיב בה הוי' הכי קא קשיא לי' אימא ה"מ עבודה, שחיטה לאו עבודה היא יעוי"ש. מבואר מזה דאפילו במקום דהקפידה תורה לעיכובא, מ"מ זהו דוקא בדברים הנקראים עבודה. משא"כ שחיטה דלאו עבודה היא, לא הוי עיכובא אפילו במקום דכתיב קרא לעיכובא, וא"כ הכא במלואים אע"ג דכתיב פסוקים לעיכובא כדילפינן לקמן מככה עיכובא, מ"מ אית לן לומר דעיכובא קאי דוקא אדברים דהוי עבודה, עכת"ד יעוי"ש. ב ונראה דדוקא לאחר שחידשה תורה כל דיני קרבנות, וחידשה גם כן איזהו מן העבודות הנקראת עבודה ואיזה לא הוי עבודה. אז שפיר אית לן לומד דאף בדברים שחידשה תורה עיכובא, מכ''ז לא הוי אלא בדברים הנקראים עבודה, אמנם כעת בדין דמלואים שזהו חינוך לעבודה לעשותם כהנים מוכשרים לעבודה, בין לאהרן ובין לבניו, וכיון שכל עיקר הא דמלואים בא לברר הכהנים מכלל ישראל, ולעשותם קדושים, בקדושת כהונה, לפי"ז שפיר יש סברא לומר דכל ענין דמלואים שוה בזה למטרת החינוך, דאין לומר דוקא בדברים הנקראים עבודה ובעי כהן, דליתא דהרי עכשיו אין כאן כהן עדיין, ולעשותם כהנים אפשר שכל הכתוב כאן זהו ההכשר בדבר הכהונה ואם חסד אחת הרי לא נתמלאה ההכשר, ובדוגמא מנחות ד' הואיל ובא להכשיר ולא הכשירו, וזהו באמת הסברא של מאן דאמר שכל הכתוב כאן מעכב, ומאן דסבר דבר המעכב לדורות מעכב כאן היינו דסבר דפעולת ההכשר לא עדיפא מעצם עבודה דלהבא וכיון שלבסוף נדברו לכהנים בדברים המעכבים עבודה, להכי מסברא יש לדון דגם ההכשר לא בא אלא לדברים המעכבים לדורות. משא"כ התם במנחות שכבר הובררו כהנים לעבודתן שפיר יש לנו לומר דעיכובא דכתיב בקרא קאי דוקא על דברים של עבודה. ג ויש לעיין בדבר המלואים שהמטרה בזה לחינוך הכהונה למ"ד דבר המעכב לדורות מעכב. ושאינו מעכב לדורות אינו מעכב, ולכאורה זהו דוקא בדברים שאינם שייכים לעבודה כמו סמיכה ותנופה שעיקרן הוא מטעם בעלים להקרבן, אבל בעבודות השייכים לכהונה שפיר איכא למימר דאף דברים שאינם למעכבים לדורות הכא מעכב, כיון שעכ"פ זהו הענין השייך לכהונה לעבודה, ומטעם זה יובן היטב הא דלא קאמר הש"ס שידי הדם איכא בינייהו, משום דלפי האמת מעכבין הכא שירי הדם יען דזהו הדברים הטעונין כהונה, ואעפ"י שחשיב הש"ס פרישת שבעה, השייכה בכהן גדול, אמנם כיון דבאמת לאו ענין עבודה הוא, (והא דריבוי שבעה ומשיחה שבעה, התם ע"כ הביאור דוקא לענין שבעה ימים, אבל עצם הריבוי בגדים ומשיחה פעם אחת לכו"ע מעכבא, והיינו מפני שזהו ההכשר לכהונה פשיטא דבעינן לעיכובא) וגם ריבוי בגדים ומשיחה שבעה איכא למימר כיון דלאו עבודה בקרבן הוא, אבל מה ששייך לענין עבודה בקרבן אף שאינו מעכב לדורות, אמנם בחינוך לכהונה לעשותם כהנים אשר לדורות תהא נעשה זה בכהן דוקא בעינן עכשיו לעיכובא שתהי' נעשית בכהונה ומיושב קושיות התוס' מדוע לא קאמר הש"ס שירי הדם א"ב, והיינו שזהו סברת ש"ס דילן, ובירושלמי פליג ואמר דגם בזה א"ב. ואפשר דבזה פליגי ש"ס דילן והירושלמי. דש"ס דילן סוברת דהחינוך דמלואים היתה גם על