נזר הקודש - יומא כא

לא הוי ההזאה כלל למטרה של טהרה, אלא אדרבה מגרעין את טהרתו, אמנם אם המי חטאת באים לטהר מחשש טומאה אז הרי המים פועלים טהרה ממש, ובזה דומה הזאה זו להזאה דמלואים כמו שכתבנו, נמצא דאפילו מאן דיליף ממלואים, מ"מ בעינן דוקא חששא דטו"מ, ורבא אף שסבר דילפינן ממלואים כר' יוחנן מ"מ סבר הטעם דחששא, כיון דחששא זו עיכוב לדינא ולכו"ע הוא. ולפי"ז גם אם הדין דטומאה הותרה בצבור, מ"מ כיון שהמים פועלים פעולתו. פעולת הטהרה שפיר הוה הזאה מעליא, וכשילפינן ממלואים בעינן להזאה הלזו לטהר מטומאת מת שאנו חוששין לו. וע"כ הא דפריך הש"ס לקמן ח' לרבי יוסי דסבר דאין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד וכו' ותסברא אי סבר ר' יוסי טומאה היתה היא בצבור הזאה כלל למ"ל, הכי פירושו דפריך מכח ממנפ"ש אם סבר ד' יוסי דאין חששא טומאת מת חששא לענין הזאה כיון שטומאה הותרה בצבור, וא"כ הזאה זו אינה ממלאכת מטרתה, ולהכי סבר דאין מזין עליו כל ז' ימים היינו אפילו באותם הימים שיש בהם חששא דטומאת מת (לבד מהרביעי) וזהו מפני שכיון שטומאה הותרה בצבור, ולפי"ז מדוע חייש לשלישי ורביעי, וע"כ סובר דאעפ"י שטומאה הותרה עכ"ז שייך הזאה לטהרה, וא"כ מדוע אין מזין עליו כל ז' הימים, אבל אליבא דאמת גם בשטומאה הותרה בצבור מכל זה שייך הזאה לטהרה, ולפי"ז רבא אעפ"י דסבר טומאה הותרה בצבור, עכ"ז שייכא הכא חששא דטומאת מת לענין פעולת הזאה. ד וזהו סברת הרמב"ם שכתב דסגי בהזאה דשלישי ושביעי, והיינו שמפני שבהזאת שלישי ושביעי יתוקן טהרתו שפיר סגי בזה גרידא אעפ"י שילפינן הזאה ממלואים, והיינו דכיון שרק הזאה המוספת טהרה אנו לומדין ממלואים, ולא הזאה גרידא אעפ"י שיש בזה חששא דשמא שלישי ושמא שביעי, ומפרש שזהו סברת ר"מ ור' יוסי, דר"מ סבר דאם רק יש חששא אז שפיר שייכה הזאה, ור' יוסי סבר דרק חששא דתיקון הטהרה אית לנו. ה תוס' ד"ה תניא הקשו מה שייך תניא כוותי' דר"ל כיון דר' יוחנן מצי לתרץ גם ריוה"ג כוותי', היינו דמסיני יליף פרישה לששה ימים, ולהכי משלים הלימוד דמלואים להטעין פרישה שבעה, יעוי"ש, והיינו לפי מה שביארו לעיל ג' ע"ב ד"ה זה בנה אב דאיכא קרא מיותר לדורות, ויליף ר' יוחנן פרישה ששה מסיני. וממלואים יליף לשבעה ימי פרישה, וקשה אם באמת סבר ר' יוחנן דילפינן מסיני על פרישה דששה ימים, תקשה למ"ל קרא דסיני ללמד לדורות להטעין ששה ימים פרישה בנכנס למחנה שכינה, כיון שכבר ילפינן ממלואים להשמיענו לדורות להטעין שבעה ימים לפרישה, ומדיליף ר' יוחנן ממלואים ע"כ דסבר דקראי דסיני לא אתא לדין פרישה, וא"כ שפיר מוכח דתניא כוותי' דר"ל מהא דריוה"ג, ובע"כ דהתוס' לשיטתם לעיל דסברי דדרשא דמלואים אסמכתא בעלמא, א"כ אף שסבר ר' יוחנן דרשה דמלואים, אמנם כיון שאסמכתא בעלמא היא, א"כ שפיר מצי סבר דששה ימים פרישה ילפינן מסיני, והפרישה דיום ראשון מהשבעה ילפינן אסמכתא ממלואים, וגם יתר הפרטים בהנהגת הפרישה כמו הא דהזאה ילפינן אסמכתא ממלואים, נמצא דהתוס' מקשו לשיטתם, אבל אם נאמר דדרשא דמלואים דרשה גמורה היא, א"כ שפיר מוכח דתניא כוותי' דר"ל, ותירוץ התוס' תמוה טובא וכבר הקשה בתירוצם בגבו"א יעוי"ש, א"כ זה ג"כ ראיה דפרישה דמלואים דרשא גמורה היא מדאורייתא. ו ומה שכתב בגבו"א להוכיח דריוה"ג ע"כ לא סבר כר' יוחנן מדאיתא בברייתא דיליף מדכתיב "בזאת" ולא כתיב באלה או בזה, ואם סבר ריוה"ג דהוי פרישה בסיני וא"כ לפי הכלל דתפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת, א"כ היה לנו לתפוס הפרישה המועטת דהיינו ששה דסיני יעוי"ש, נפלאתי הא כבר מבואר בתוס' יומא ע"ב ד"ה ניעבד דע"כ לא אמרינן תפסת מרובה לא תפסת זהו דוקא בשאין סוף למרובה, אבל בשיש סוף למרובה אדרבה יש לנו לתפוס המרובה כמבואר שם וא"כ אין לומר כדבדי הגבו"א בזה, וע"כ כמו שכתבנו, ולפי"ז מבואר ביותר דדרשא דמלואים הוי דאורייתא, ואתי שפיר הסוגיא א שם, אמר ר' מוסיא וכו' מניין לאומר דבד לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנא' וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר יעוי"ש. והנה לכאורה זה תליא בפלוגתא דד' יהודה ורבנן בספרא סי' קי"ט נדבה תעשה אותו וכו' מכאן אמרו המתפיס תמימיך לבדה"ב עובר בעשה, ומניין אף בל"ת ת"ל וידבר ד' אל משה לאמר דברי ד' יהודה, וחכ"א אין בו בל"ת. ואיתא בפסחים מ"ב ע"א דסברת ד' יהודה דמשמעותו של לאמר הוא כמו לאו אמור, וא"כ לפי"ז הכא נמי יש לדרוש לאמר לומר שיש הכא לאו, ואעפ"י שכבר כתבו התוס' שם בפסחים דסברת ר' יהודה דוקא במקום שיש לאו הבא מכלל עשה, ואתי לאמר לעשות את הלאו הבא מכלל עשה ללאו גמור, אמנם הכא גם כן איכא לאו הבא מכלל עשה דהרי מבואר בזבחים ל"ד ע"א שדרשו שם לענין מעלה אברי בהמה טמאה על גבי מזבח דסברי שם ר"י ור"ל דאיכא לאו הבא מכלל עשה, ופירש"י מדכתיב מן הבקר ומן הצאן ולא טמאה יעוי"ש, ופליגי שם אם לוקה על לאו הבא מכח עשה, והנה לר' יהודה איכא הכא לאו גמור מדכתיב לאמר שמשמעותו לאו אמור, והנה ר"י ור"ל ע"כ פליגי אליבא דחכמים דלא סברי הא לאמר שהוא לאו, אבל לפי"ז האי דינא דר' מוסיא לאו אליבא דכו"ע הוא, ותמוה שלא הזכיר הש"ס שזה דלא כר' יהודה, ומצאתי בגבו"א עמד בזה, וכתב דדוקא התם בהא דנדבה תעשה אותו כתיב דבר אל בני ישראל, וא"כ ע"כ לאמר אתי ללאו, אבל הכא אעפ"י דכתיב דבר אל בני ישראל איצטריך להא דדרשינן בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות ממילא איצטריך לאמר על הרשות לאמירה לאחרים יעוי"ש, אבל דבריו תמוהים הרבה. א) דלפי"ק ר' יוסי ור' שמעון דלא דרשי בני ישראל למעט מסמיכה ושפיר ידע משה הרשות לדבר מקרא דדבר אל בני ישראל, וא"כ לדידהו מיותר קרא לאמר. ב) הלא עיקר המיעוט מדכתיב בני ממעט נשים, וא"כ אין זה ענין לרשיון הדיבור, דאם בשביל רשיון הדיבור סגי אם היה כתיב דבד לישראל. ג) דע"כ לא בשביל אשה איצטריך קרא דלאמר שילמד משה תורה לישראל, וכוונת ר' מוסיא ע"כ דהתורה לימדה דר"א