נזר הקודש - יומא כ

יבורר לפנינו שהוא ספק בועל נדה, ומטעם זה היו מפרישין אותו שבעה ימים מביתו, אבל א"כ נשאול לו אם בעל מקודם ואש ישיב שלא בעל נקח לו, ואם ישיב שבעי, אז נקח כהן שלא בעל טרם פרישה, וא"כ לא ליבעי פרישה מביתו שבעה ימים מקודם, והנה להרמב"ם אפשר לומר דכיון דעכ"פ בעינן שלא יהי' בתשמיש קודם בואו אלינו מטעם חששא דשמא ימצא העד לאחר זמן, ממילא מפרישין אותו לגמרי, והיינו כיון דבלא"ה בעי פרישה מן התודה, להכי איכא למימר דרבנן החמירו בזה דיהיה מופרש גם מביתו, משא"כ לד"ל דסבר דמן התודה סגי בפרישה ששה, והוסיפו לשבועה מטעם חששא דטומאת ביתו, קשה הא בזה ליכא חששא כלל דשפיר יש לסמוך בזה על נאמנותו. ל והנה לשיטת הדאב"ד דהפרישה היתה בקודש, א"כ מה הועילו חכמים שמפרישין אותו ז' ימים מאשתו משום חשש ספק זה, הא אכתי איכא למיחש שמא הוא בספק בועל נדה מקודם, ואי אפשר להפרישו במקום קדוש, וא"כ ליבעי פרישה שבעה קודם אלו השבעה ויטעון י"ד ימים פרישה, עיין בגבו"א שהעיד בזה. ונראה דכמו דאמרינן בגיטין כ"ח, דלא חיישינן לשמא מת כן כשבא לפנינו לטעון פרישה אין לחוש לשעבד, משא"כ בהפרישה שאמרה תודה שזה חששא דשמא ימות חיישינן, כמו שכתבו הפוסקים דלא מהני חזקה על להבא. וזה אין לומד דליבעי פרישה לפרישה כיון שזה לא אמרה תודה. ועוד דשיילינן ליה ואם אומד שהוא טהור מהמנינן ליה. אבל על להבא חיישינן ומהדרינן בזה מטעם דאנן רוצים שעבודת יוהכ"פ תהי' נעשית ככהן גדול. א דף ד', אמר לי' ד' יוחנן לר"ל בשלמא לדידי דילפינא ממלואים היינו דתניא זה זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם דהואי נמי הזאה במלואים, אלא לדידך דילפת מסיני הזאה בסיני מי הואי וכו' יעוי"ש, מבואר מסוגיא זו דלמאן דיליף ממלואים בעינן הזאה כל ז' כמו שהי' הזאה במלואים כל ז', ואם ששם היתה הזאה בדם הכא הוי הזאה במי חטאת במקום הזאת הדם דמלואים, ולפי"ז הא דאמרינן בפרקין לקמן דבעינן הזאה מטעם חששא דטומאת מת כמבואר שם ח' ע"ב, ע"כ דשם מיידי למאן דלא יליף ממלואים. ולהכי בעינן הזאה מטעם חששא דטומאת מת, ולזה נחתו התוס' הכא בד"ה הזאה, ותמוה הרבה לפי שיטה זו א) מנין להש"ס לקמן לומר אליבא דר"מ דסבר מזין עליו כל ז' דהוא מחששא דטמא מת, דלמא בעי הזאה מטעם דיליף ממלואים. ב) מבואר לקמן ח' ע"א דלמאן דסבר טומאת מת הותרה בצבור דלא בעינן הזאה כלל, דפריך שם אי סבר רבי יוסי הותרה בצבור הזאה כלל למ"ל, וקשה מדוע לא בעינן הזאה מטעם דגמרינן ממלואים, ודוחק לומר דהסוגיא דשם אזלא לד"ל וממילא מוקים לתנאי כוותי'. ג) לקמן י"ד מבואר שם דהא דתנן כל ז' הימים הוא זורק את הדם דלא כר' עקיבא דסבר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו, יעוי"ש. וקשה דלמא מתניתין דזורק את הדם לא יליף ממלואים ולא בעינן הזאה כלל, וא"כ מניין דלא סבר התנא כר"ע ומצאתי בגבו"א שהקשה כן. ד) הקשה שב דרבא מסיק שם לקמן דמזה עליו כל ז' לבר משבת ויום ד' יעוי"ש, הרי מבואר דרבא סבר דכל עיקר הזאה הוא מחשש טומאה גרידא, והיינו ע"כ דלא סבר כר' יוחנן דיליף ממלואים, ורבא דפסק ביבמות ל"ו כר' יוחנן לגבי' דר"ל לבר מתלת, א"כ מדוע לא סבר בזה כד' יוחנן, וא"כ ליבעי הזאה כל שבעה מטעם הילפותא דמלואים. ה) קשה לרבא דסבר טומאה הותרה היא בצבור, למה לן הזאה כלל, ומשמע דגם הוא סבר להזאה מדקאמר הלכך כה"ג דלאו בדידן תליא מלתא בתלתא בתשרי בעי אפרושי וכו', וקשה הא איהו סבר טומאה הותרה בצבור. ו) לרבא דמפרש לקמן דלהכי לא מפרישין אותו מטומאת מת מטעם דטו"מ הותרה בצבור, דלפי"ז היאך יפרש הוא הברייתא דתניא כוותי' דר' יוחנן דאיתא שם דמפרישין אותו מטומאת ביתו ולא קתני הפרשה מטו"מ, ומכל זה תניא הכא דמזין עליו כל שבעה ובזה אין לומד טעם דרבא משום דטו"מ הותרה בצבור, דלפי"ז תקשה למ"ל הזאה כלל, וע"כ צריך לפרש הברייתא כרבינא דמפרש דלהכי לא חייש התנא למו"מ מטעם דלא שכיחא, וא"כ תקשה לרבא מדוע לא מפרש במשנה גם כן טעם זה, כיון דע"כ מוכרח לטעם זה בברייתא זו דתניא כוותי' דר' יוחנן. ז) וביותר תקשה להרמב"ם דסבר דפרישה הוא מדאורייתא והיינו דיליף ממלואים, וא"כ בעינן ע"כ הזאה מטעם הלימוד דמלואים, ובעינן גם כן הזאה כל ז' ימי פרישה, והיינו גם ברביעי, אעפ"י שליכא חששא דטו"מ, וא"כ היאך כתב בפד"א מעבודת יוהכ"פ שמזין עליו בשלישי ובשביעי, וזהו מעיקר הדין, וכן כתב בפר"ב דפרה ה"ד ותמוה מדוע לא מזין עליו כל שבעה מטעם הלימוד דמלואים, והנה אעפ"י שבדברי התוס' שכתבו דהלימוד דמלואים לא הוי אלא אסמכתא מיושב הרבה דברים, אבל עיקר שיטת התוס' תמוה בזה, והרמב"ם סבר שהוא דאורייתא, וכתבנו שכן הוא שיטת הראב"ד. ובכלל הסוגיא בזה תמוה הרבה. ב ונראה דעיקר היסוד של התוס' שכתבו דמאן דיליף פרישה ממלואים בעי הזאה גם בלא חששא דמו"מ, לדעתינו יש להעיר בזה, דהלא כיון שעיקר הלימוד דמלואים הוא לעשות פרישה אשר מובנו הוספת טהרה. וזה היתה במלואים שהיה שם הוספת טהרה וקדושה ע"י הפרישה והזאת הדם ולזה בעינן הכא הזאת מים דחטאת המוספת טהרה והנה נחזה אנן שזהו הביאור בש"ס שאמרה שמא תאמר התם דם הכא מים, נכנסו מים תחת דם, והביאור בזה דכמו שהתם במלואים היה הדם עושה בהוספת קדושה, כן הכא המים עושים בהוספת טהרה, נמצא דזהו כל עיקר המכוון בהא דהזאה בימי הפרישה. ג ולפי"ז נחזה אנן איזו הזאה פועלת לטהרה הנה הקבלה בדיני מי חטאת שהם מטהרין טמאים ומטמאין טהורים. ומבואר שאם באים לטהר מן טומאה אז הם מטהרים, ואם לא באו לטהר, לא די שאינם מוסיפים בטהרה, אלא עוד אדרבה גורעים את טהרתו ומטמאין אותו וזה מבואר לקמן י"ד ע"א להדיא, ועיין בתוס' ישנים ריש המסכת ד"ה מטמאין ולפי"ז יש לעיין הזאה זו דימי המלואים אם לא יבואו במטרה של לטהר מטומאה, א"כ אין זה דומיא דמלואים שמטרת הזאה דשם היתה להוסיף קדושה וטהרה. והכא