נזר הקודש - יומא יח

כשאנו דנין על עצם הכפרה אז תליא אם היא באה פעם אחת בשנה או יותר, ועצרת, ור"ה, דשניהם קרבנות שונות שפיר הוי מתרבו אי לאו הני טעמים, ותדע לך שכן הוא, דהרי ודאי שריפת הפרה שאנו עושין באיזו שנה הרי היא באה בפרישה פעם שני' בשנה זו, דהרי היתה פרישה ביוהכ"פ, וע"כ כמו שכתבנו. יז שם, רבינא אמר דנין עבודה בכה"ג מעבודה בכה"ג, והיינו ממלואים, ופירש"י דכתיב ויקרב אהרן אל המזבח, וקשה הא התם גם בני אהרן עבדו את העבודה כדכתיב וימציאו בני אהרן את הדם, והיינו הולכה שהיא עבודה, וע"כ הפירוש ברבינא שדנין עבודה בכה"ג מעבודה בכה"ג היינו בעבודה כזו שעכ"פ היה חיוב גם על הכה"ג להקרבה, אבל תמוה דהלא אפשר ששם לא הי' החיוב על הכה"ג יותר מטעם כהן גדול, אלא החיוב היה על כולם בשנה שיתחנכו לעבודה, וא"כ אין זה ענין ליוהכ"פ, וראיה לזה מפירש"י זבחים ק"א שמפרש שאמר אהרן וכי הן הקריבו הלא הם כהנים הדיוטים ואסורים להקריב באנינות יעוי"ש, משמע שבלאו אנינות לא הי' עיכוב הקרבה אצלם אעפ"י שהם כהנים הדיוטים, וא"כ אין זה בדומיא ליוהכ"פ, ושפיר יש למילף מזה גם לשארי קרבנות הדומים למלואים שכשר בין בכה"ג ובין בכה"ד, ועוד דע"כ שם היתה פרישה על כולם, היינו על חינוך כל הכהנים כולם. יח גם יש להעיד לרבינא דיליף דוקא לעבודה הטעונה כה"ג, א"כ היאך ילפינן למעשה פרה, וזה תינח לרבנן דר' יהודה דסברי בפרה פר"ד מ"א דפסולה בכה"ד, אבל לר' יהודה דמכשיר בכהן הדיוט וכן הלכה, ואפשר דשאני פרה דילפינן מ"לעשות" זה מעשה פרה, ובזה לא בעינן התנאים דקרבן כלל, והיינו כיון שעיקר לימודם מעשייה גרידא. יט שם, כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מתני חדא ריב"ל מתני תרתי וכו' אמר לו אלא מר מהיכא יליף לה אמר להו מסיני וכו'. ולכאורה יש נ"מ לדינא, אם ילפינן ממלואים בעינן פרישה במקום קדוש דוקא דומיא דמלואים, ומאן דיליף מסיני יש לקיים הפרישה בכל מקום שהוא, וכן מאן דיליף מעשה פרה ממלואים בעינן פרישה להכהן השורף את הפרה במקום קדוש דוקא ומצאתי בגבו"א נחית לזה וכתב כן להלכה דלפום מה דקיי"ל דילפינן ממלואים בעינן הפרישה במקום קדוש דוקא, והביא שגם הראב"ד בפירושו לתמיד מפרש כן דהפרישה היתה בקודש יעוי"ש, אבל לפי"ז יש להבין שיטת רש"י ותוס' לקמן ו' ע"א שפירשו להדיא דע"כ הפרישה לא היתה בקודש מטעם איסור ישיבה ושכיבה ושינה בעזרה יעוי"ש, וקשה הא כיון שילפינן ממלואים א"כ צריכה הפרישה להיות במקום קדוש, ובשלמא להתוס' דסברי דכל עיקר הא ילפותא ממלואים לא הוי אלא מדדבנן גרידא, אתי שפיר דפשיטא שאין ביד חכמים להתיר ישיבה ושכיבה במקום קדוש, משא"כ אם אמרינן דהפרישה הוא מדאורייתא קשה מדוע לא תהי' הפרישה דומיא דפרישה דמלואים. - ואפשר לומר בשיטתם דסברי דע"כ לא לגמרי ממלואים ילפינן דע"כ שאני פרישה דהתם שהיתה גם בהקרבה דקרבנות כל ז' ימי הפרישה, והיינו כי זה היתה ימי החינוך לעבודה וא"כ אפשר לומר שגם עצם הישיבה בעזרה היתה גם כן מעין זה, היינו החינוך להבית היתה הישיבה הזאת, וא"כ אין ללמוד מזה לענין פרישה דעלמא, כמו שאין ללמוד מזה לפרישה בדבר הקרבנות שהקריבו בז' הימים, ולהכי אף שבאה הקבלה בדבר הפרישה דלדורות, היינו רק בעצם פרישה אבל לא באופן זה דפרישה מה ששייך להנהגה דפרישה, דהיינו מה ששייך להבית, וא"כ שפיר יצוייר פרישה גם במקום חול, זהו סברת התוס' ורש"י בזה. כ והנה דברי הראב"ד שפירש דילפינן ממלואים שע"כ היתה הפרישה בקודש כל שבעת הימים, ולהם הותר ישיבה משום דלא אפשר באופן אחר, ולפי זה ע"כ מפרש הא דתניא בברייתא דמלאכת המשכן היה משה מעמידו ומפרקו כל שבעת הימים, היינו מעמידו מיד, דאם נפרש מעמידו בבוקר, א"כ גם שם במלואים היה אפשר להם לישן בביתם, וע"כ דמפרש הראב"ד דמעמידו מיד, וכן פירש התוס' ישנים הכא ביומא ו' ד"ה מביתו, והתוס' כתבו להדיא בסוכה מ"ב בהא דגמרינן תשבו תשבו ממלואים דהתם אי אפשר לישן בעזרה, יעוי"ש, הרי דעת התוס' בזה דלא כהראב"ד, וע"כ דלדעת התוס' היה יוצא לישן לחוץ לפרישתו, או דסברי התוס' דהפרישה היתה במקום שאינו מקודש בקדושת עזרה כמו שסברי הכא. כא ויש לעיין לשיטת הראב"ד דסבר דהפרישה היתה בקדושה דעזרה א"כ מאי פריך הש"ס לקמן ו' ע"א מביתו למה פירש, וקשה הא ע"כ היה נפרש מביתו מטעם ישיבתו בעזרה, ובגבו"א מפרש דהש"ס פריך למאן דיליף מסיני ולדידיה לא בעינן פרישה במקום קדוש, אבל לדידן דילפינן ממלואים לא סברי לן להא דריב"ב דחייש לטומאת ביתו ולמאן דיליף מסיני סבר להא דריב"ב, יעוי"ש וקשה דלדבריו היאך יפרנס הא דהקשה בש"ס ו' ע"ב ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת אמר רב תחליפא משמי' דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בצבור, וכו', וקשה דלפי דברי הגבו"א לשיטת הראב"ד לא הוי האי זאת אומרת אלא לדעת יחידאה דהיינו ריב"ב ולדידן לא סבירא לן כלל גם האי דהפרשה מביתו, וא"כ לא הוי גם זאת אומרת, וזה דבר תמוה מאד, וגם הרמב"ם פסק פרישה בין ביוהכ"פ ובין בפרה וע"כ דיליף ממלואים ומ"מ חייש גם לטומאת ביתו כמבואר בפר"ב דפרה יעוי"ש, והיינו כי כן מורה הסוגיא שכתבנו, ולהראב"ד תקשה הסוגיא מדוע פריך הש"ס מביתו למה פירש, אמנם באמת אין אנו מוכרחין לזה לומר דלדידן לא איכפת לן לדריב"ב. אלא אף אם סבירא לן לריב"ב מ"מ יש לפרש דעיקר הקושיא הוא למאן דלא יליף ממלואים. כב אבל עכ"פ מוכח מדבדי הראב"ד שסבר דהלימוד ממלואים הוי דאורייתא ממש מדכתב שמותרים הכהנים המופרשים אפילו בשכיבה וישיבה, וזהו כמו שכתבנו לעיל שכן משמע פשטות הסוגיא, וזהו דעתו של בעל גבו"א גם כן. כג והנה הריטב"א הקשה בהא שמשני הש"ס ריב"ב היא דחייש לטומאת ביתו והקשה דלפי"ז למה לן הילפותא מסיני תיפוק לי' דבעי מריטה משום טומאת ביתו יעוי"ש, וקשה הא אם בשביל טומאת