נזר הקודש - יומא קעא

בגמ', ולא מצאתי זה בגמ' אלא גבי ממון שם דף קי"ז ע"ב. לא והנה הה"מ בפרכ"ג משבת שם מביא בשם הרשב"א אמרו בירושלמי דלר"ש דאמר משאצ"ל פטור עליה, אם אינו יכול להציל כתבי הקודש אלא בכיבוי, מכבה. לפי שאין דבר של שבות עומד בפני כתבי הקודש ע"כ, ומתוך שלא נזכר זה במשנה ולא בגמרתני אני אומר שיש בזה כעין סיוע לרבינו ז"ל שהוא פוסק בכמה מקומות דלא כר"ש, יעוי"ש. אמנם לפי מה שכתב הר"ן בשיטת הרב אלפס דיש להחמיר בכיבוי אעפ"י שהוא דרבנן מטעם דיש כיבוי שאסור מדאורייתא, א"כ אין ראיה דש"ס דילן לא סבר כר"ש משום דאפשר דמחמרינן בכיבוי מטעם זה. - לב שם, מנין לפיקו"נ שדוחה את השבת נענה ר' ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב, ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכת דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפיקו"נ שדוחה את השבת, ע"כ וקשה ולמה זה אריכות דברים להגדיל עון רציחה, הלא מבואר בסנהדרין ע"ב שמותר להרגו במחתרת אפילו בשבת- וא"כ מבואר להדיא דפיקו"נ דוחה שבת. לג ונראה דיש לומר דהא דניתן שבת להדחות זהו לא הוי מטעם פיקו"נ אלא דין הוא להרגו במחתרת, ומחויב מיתה הוא מצד עצמו וחידשה תורה דאעפ"י שהמחויבים מיתה בבי"ד אינו דוחה שבת, אבל זה ממיתין אותו גם בשבת כדאיתא שם בסוגיא. וחידוש דין הוא במחויב מיתה כזה וביותר כיון דרציחה הוא בדין יהרג ואל יעבור משום מאי חזית וכו', ולהכי הבא במחתרת ובא להרוג את הבעל הבית, הרי הוא בר קטלא אשר גם אנסוהו להרוג הרי הוא ביהרג ואל יעבור, ופשיטא כשבא להרוג ברצונו הרי הוא מחויב מיתה מצד עצמו, ולא מצד פ"נ. ועל זה אמר ר' ישמעאל אשר רציחה הוא עון גדול. ואין בידינו להרוג אדם מישראל בשביל זה שבא להרוג את הבעל הבית. וביותר שעדיין ספק לו שמא על ממון בא ולא על נפשות, וע"כ מוכח דכל עיקר כוונת התורה שהתירו דמו, הוא בכדי להציל את הבעל הבית ממיתה, וזהו מפני פיקו"נ. לד נענה ר"ע ואמר וכי יזיד איש וגו' ועבודה דוחה אותה ק"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת וכו', והקשה בגבו"א הא איכא למימר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה עבודה מולאחותו ואינו דוחה שבת, וכמו שאמרינן ביבמות ז' וכו' עכת"ד, יעוי"ש. לה ונראה דהנה מבואר בסנהדרין ל"ה דכל עיקר הא דמת מצוה אינו דוחה שבת הוא מטעם דרציחה דמיתת בי"ד אינו דוחה שבת כמבואר שם בסוגיא. - אמנם הכא גבי פקוח נפש מצינו בהא דמחתרת דפיקוח נפש דוחה שבת כמו שכתבנו לעיל, נמצא דרציחה דפיקו"נ נדחה מפני פיקוח נפש. וא"כ אין להשיב מהא דקבורת מת מצוה. ולפי"ז ר"ע ג"כ סמך אדרשא דר' ישמעאל ובא להוסיף מטעם דהתם במחתרת הוי ודאי כדרבא. ומדרשא דר"ע נלמד גם לספק, ומטעם זה הוי לימוד יפה אי לאו משום דאביי דמסרינן לי' זוגא דרבנן. לו ע"ב, אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוי אמינא דידי עדיפא מדדהו וחי בהם ולא שימות בהם וכו' וכולהו אשכחן ודאי ספק מנלן, ופירש"י ודשמואל לית לי' פירכא, אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיבוא בעשייתה לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק עכ"ל, וכן פירש הר"ן. והנה מבואר דהרי"ז כמו שאמרה תורה דבעינן ודאי. - והנה לפי"ז הרי זה כמו שמיעטה התורה במעשר דבעינן עשירי ודאי ולא ספק. ולפי דברי הרא"ש הובא בשיט"מ ב"מ דבמעשר דבעינן עשירי ודאי גם רוב לא הוי ודאי, ובזה יובן הא דסבר שמואל דאין הולכין אחרי הרוב בפק"נ. וזהו מטעם דבעינן ודאי. ורב דפליג עלי' דשמואל ע"כ דלא סבר דרוב לא הוי ודאי. ועי' לעיל מה שכתבנו בזה. א שם, משנה, חטאת ואשם ודאי מכפרין, מיתה ויוהכ"פ מכפרין עם התשובה. - והנה בחטאת ואשם לא שנה התנא גם התשובה, משמע דחטאת ואשם מכפרין גם בלא תשובה. וכנראה הוקשה לרש"י מדוע לא שנה התנא תשובה בחטאת ואשם ופירש משום דמסתמא איכא תשובה, שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן יעוי"ש. וכן פידש הר"ז. - אמנם הרמב"ם בפר"א מתשובה ה"א כתב וז"ל וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה עכ"ל, וכתב מרן ובהדיא אמרו בשבועות י"ג שחטאת ואשם אין מכפרים אלא על השבים, יעוי"ש. - אבל לפי"ז תקשה מדוע לא שנה התנא גבי חטאת ואשם עם התשובה ודהכוונה הוידוי. ב והנה התם בשבועות פירש"י הא דכתיב והתודו את חטאתם דכתיב בפ' נשא גבי אשם גזילות יעוי"ש, והנה אפשר לומר דזה דוקא בהני דמביאין על הזדון כשוגג, ויש לעיין. ג והנה בגבו"א מוכיח מסוגיא דכריתות ז' דבחטאת ואשם לא בעינן תשובה והוידוי הוא רק למצוה ואינו בעיכוב הקרבן, יעוי"ש, אבל לפלא שלא הביא דברי הרמב"ם שכתב להדיא דאין מכפרין בלא וידוי, ואולי אפשר לומד דתנא דמשנתינו סבר דלא בעינן בחטאת ואשם וידוי לעיכובא. - אבל הרמב"ם פוסק כהספרא. וצ"ע. ד שם משנה אחטא ויוהכ"פ מכפר אין יוהכ"פ מכפר. ולכאורה טעמא בעי מדוע לא. ונראה לפי מה שכתב להסתפק המל"מ בפ"ג משגגות ה"ט באכל חצי זית חלב ביוהכ"פ קודם חשיכה והשלים במוצאי יוהכ"פ בתוך שיעור אכילת פרס, אם מצטרפין, ופשט מכריתות י"ח דמבואר דאפלגא דשיעורא אינו מכפר, ומה"ט ישנו בצירוף, ועמד בפליאה על עצם הסברא מדוע כן דפלגא דשיעורא חמיר משיעורא, יעוי"ש, ונראה דפעולת יוהכ"פ אינה אלא לעשות כפרה על מה שעבר אבל אינו פועל לעשות היתר על להבא, והבא אם אמרינן דפעולת יוהכ"פ לכפר על פלגא דשיעורא, וא"כ יש בזה גם פעולת ההיתר על