נזר הקודש - יומא קע

כשמואל דחיישינן למיעוט בפיקו"נ. א"כ היה לרבינו להביא הני תלתא ספיקא כחדא. ולפלא שלא כתב הרמב"ם בפד"ב משבת הי"ח אלא חד ספק היינו ספק הוא שם ספק אינו שם. והנה הה"מ מפרש ג"כ דהני תלתא ספיקי הוי בחדא מילתא. והא דלא כתב הרמב"ם משום דסמיך אמה שכתב לקמן דלא אזלינן בתר רובא בפיקו"נ עכת"ד יעוי"ש, אבל דברי הה"מ תמוה טובא דהלא שפיר מתפרשא דכל ספק הוא בפני עצמו וביותר שע"כ רב מפרש כן בהמשנה, והנה הלח"מ תמה ג"כ על הה"מ מנין יודע לפרש כן, יעוי"ש. אבל לפלא שלא העיר דע"כ רב מפרש להמשנה כן, ואפשר לומר דסבר הה"מ דע"כ הרב אלפס והרמב"ם מפרשים דהני ספיקות הם בחדא מילתא, וזה היה להם להכרעה לפסוק כשמואל, ולא דמי למשנתינו דשם בהמשנה ליתא לא מיבעי' קאמר, להכי מתפרשא דכל חדא הוא ספק בפני עצמו. אבל בש"ס שקאמר לא מיבעי' וכו' ע"כ הכוונה דכל הני ספיקות כחדא נינהו. וא"כ הי' להרמב"ם להביא כל הני ספיקות בהדא. ועל זה אמר הה"מ דכיון דהרמב"ם כתב לקמן דחיישינן למיעוט בפיקו"נ, א"כ גם בספ"ס חיישינן. אבל נראה דזה לא יספיק, דע"כ תלתא ספיקא הוי יותר מרוב. וא"כ איכא חידושא בתלתא ספיקא יותר מהא דלא אזלינן בתר רוב, וצ"ע. כד דתניא אין מצילין את המת מפני הדליקה אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. ויש להבין במאי פליגי. והנה בשבת מ"ג מסיק הש"ס דכו"ע טלטול מן הצד שמי' טלטול, וטעמי' דר' יהודה בן לקיש הוא מפני דאי לא שרית ליה אתי לכבויי יעוי"ש, והכא ג"כ קאמר הש"ס טעם זה מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. - אבל יש להבין מ"ט דת"ק. ונראה דסברת הת"ק דהאי כיבוי ע"כ הוי משאצ"ל וסבר כר' שמעון דמשאצ"ל אינו אסור רק מדרבנן. וא"כ מה לי איסור טלטול דרבנן ומה לי איסור כיבוי שהוא דרבנן. וא"כ אין להתיר טלטול משום שמא אתי לכבויי. ור' יהודה בן לקיש ע"כ סבר דמלשאצ"ל הוי מלאכה דאורייתא, להכי מקילינן בטלטול שהוא מדרבנן בכדי שלא יבוא למלאכה דאורייתא. ומזה ראיה לשיטת הרמב"ם דסבר מלשאצ"ל חייב. ואפשר שמטעם זה פוסק כר' יהודה בן לקיש בפדכ"ו מהל' שבת, יעוי"ש. כה אמנם הרב אלפס סבר כר"ש דמשאצ"ל פטור מדאורייתא כמו"ש הר"ן בסו"פ האורג. וא"כ תקשה מדוע פוסק בפר"ג דשבת כר' יהודה בן לקיש ולא כת"ק ונראה דזה הוקשה להר"ן שם. והוא מפני שכתב שם בזה שכתב הרב אלפס שרינן לי' טלטול דרבנן בכדי שלא ליתי' לידי כיבוי דאורייתא, וכתב על זה הר"ן לאו דוקא דאורייתא דהא קיי"ל כר"ש דמשלאצ"ל פטור. אלא הכוונה עיקר כיבוי הוא דאורייתא כגון מכבה עצים לעשות פחמים שהוא כיבוי הצריך לגופה עכת"ד, יעוי"ש. וכוונת הר"ן שזהו שיטת הרב אלפס. אבל להרמב"ם אתי שפיר בפשיטות. כו והנה לדברי הר"ן בשיטת הרב אלפס דאעפ"י שסובר כר"ש במלשאצ"ל ומ"מ מקילין באיסור טלטול בכדי שלא יבוא לאיסור כיבוי אעפ"י שהוא ג"כ דרבנן מטעם שלפעמים הוי כיבוי דאורייתא, קשה הא לפעמים גם טלטול איכא שאסור מדאורייתא, מרה"ר לרה"י. - ואפשר לחלק דהוצאה מרשות לרשות הוא ענין מלאכה, וטלטול להצד המעורבת לאו שם מלאכה עליה. - משא"כ כיבוי תודת מלאכה עליה גם בשאצ"ל רק המסרה אינה לצורך גופה. כז אבל קשה מהא דאיתא בירושלמי פרק כל כתבי ה"ג דסבר ד"ש דמותר לכבות דליקה בשבת להציל כתבי הקודש מטעם דהוי רק איסור דרבנן משום דכיבוי הוי מלשאצ"ל יעוי"ש, הרי חזינן מזה דסבר הירושלמי דלא משגיחין מה שלפעמים איכא כיבוי שהוא מדאורייתא אסור. איברא דהר"ן בפר' כ"כ שם כתב דהתנא שנה מצילין סבר דאסור לכבות גם לר"ש ורק מצילין מפני בזיון כתבי הקודש. אבל יש לתמוה דאפשר דהתנא סבר משאצ"ל חייב להכי שנה רק מצילין. אבל לר"ש אפשר דגם ש"ס דילן סבר דמכבין ג"כ. - ואפשר דכוונת הר"ן מדלא קאמר הש"ס דהתנא דמשנה זו סבר משאצ"ל חייב ע"כ סבר הש"ס דגם לר"ש אסור לכבות. כח והנה אפשר לומר דהירושלמי דוקא בכתבי הקודש סבר כן אליבא דר"ש והוא משום בזיון שלהם, אבל במת גם הירושלמי סובר כש"ס דילן דאסור לכבות, ולכאורה משמע כן מהתוספתא דשבת פרי"ד דתניא שם מכבין להציל כתבי הקודש, ולקמן שם תניא אין מצילין את המת מפני הדליקה אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. יעוי"ש, משמע אבל לכבות מפני הדליקה ליכא למ"ד דמותר, ומזה ראיה לשיטת הרב אלפס דאעפ"י שסובר כר"ש מ"מ אסור לכבות, ורק מצילין. כט איברא דזה טעמא בעי מדוע משום בזיון כתבי הקודש מתירין לכבות, ומדוע לא חשו גם לבזיון המת שהוא ג"כ איסור דאורייתא, וזהו הענין של מת מצוה שהחמירה תורה. ועוד דיש לקיים מצוה דקבורה שהוא ג"כ דאורייתא להרבה ראשונים. ל עוד יש לעיין מדוע בהא דמת פליגי תנאי אם מצילין מפני הדליקה, ומדוע בכתבי הקודש סתמא תנן דמצילין, אעפ"י שבשניהם הטעם משום דאדם בהול, דהרי גם בכתבי קודש כתבו התוס' שם שהטעם משום הבהילות כדמפרש בגמ', וכן כתב הר"ן. יעוי"ש. וגבי מת הוי ג"כ משום בהילות, וא"כ מ"ט דת"ק דגבי מת אוסר. וע"כ צריך לומר דהת"ק דר' יהודה בן לקיש סובר דמשאצ"ל חייב להכי גזר על ההצלה ג"כ. ובכתבי הקודש לא גזר משום בזיון כתבי הקודש דחמירא מבזיון דמת. ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם דבפר' כ"ג הכ"ו בכתבי הקודש כתב סתם דמצילין אותו. ואילו גבי מת כתב בפכ"ו הכ"ב דמצילין אותו מפני שאדם בהול על מתו. וזהו מפני שבכתבי הקודש לא הוי הטעם משום בהילות, וזה מוכח מרבנן דסברי גבי מת אין מצילין כמו שכתבנו. ובאמת תמהני טובא מה שכתבו התוס' והר"ן בכתבי הקודש שהוא משום בהילות כדמפרש