נזר הקודש - יומא קסט

וטומאה"ג חמור שכן הוא בכרת וממילא שניהם שווים לזה די לענין אין איסור חל על איסור. סו שם, כי פליגי בדלא אפשר מר סבר טבל חמור וכו'. והנה המל"מ בספרו פר"ד הקשה בהא דטבל שיתקן ויפריש תרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין, ולא מיבעי' למ"ד אין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן, אלא אפילו למ"ד דאורייתא פשיטא שאינו אלא איסור בעלמא, וא"כ מוטב שנעבור על איסור דאין מבטלין ממה שיעבור החולה על איסור שהוא במיתה עכת"ד, יעוי"ש. טז ונראה דלפי מה שכתבנו דהחולה מותר לאכול גם החמור אף בשעה שיש קל ממנו. וזהו מדין התורה, ורק איסור דרבנן איכא בזה על המאכילין שלא ניתן לו איסור חמור במקום שיש איסור קל, ואכ לפי"ז למה יעברו המאכילין באיסור דרבנן דאין מבטלין איסור לכתחילה. ואעפ"י שלפי זה מתקנין שלא יעבור על כל כזית. והרי"ז בדמיון להא דכתב הר"ן לענין לשחוט לחולה בשבת, ואין נותנין לנכרי לנחור מטעם דאזלינן בתר הכמות של איסורים, יעוי"ש. וה"נ בזה שמבטלין התרומה בחולין הוי איסור אחד ויתוקן האיסור מכמה זיתים של טבל. אבל אפשר לומר דהכא בביטול התרומה איכא ג"כ כמה זיתים לבטל ועובר המבטל על כל כזית וכזית. ואין להקשות דיפריש חטה אחת לתקן הטבל, ואח"כ יבטלנו בהחולין. דליתא דע"כ כיון דמצוה איכא בהפרשה דכדי נתינה כמו"ש התוס' רי"ד בקדושין ו'. וא"כ למה יבטל מצוה זו בשביל החולה כיון דכל זה בכדי להקל באיסורין לא הוי אלא דרבנן. ואם יפריש כדי נתינה אפשר שיש בה כמה זיתים, ועובר על כל כזית וכזית, וא"כ טוב יותר שלא להפריש ויאכל החולה טבל כיון דאיהו לא עביד איסורא. אבל אכתי תקשה הלא סוף סוף התרומה מועטת היא לגבי החולין, וכיון דמיירי דצריך לכל החולין. וא"כ יבטל התרומה בהחולין בכדי להקל בהכמות של האיסורים לשיטת הר"ן אבל לפי מה שיבואר לקמן ביאור דברי הר"ן אתי שפיר. יז ובאב"מ בשו"ת סי' י"ח מתרץ דהביטול של תרומה בחולין יש בזה איסור משום איבוד תרומה, וזה אסור מטעם האזהרה דושמרתם את תרומתי, יעוי"ש. והביאור בזה דכיון שיאכלם זר בתורת חולין איכא בזה משום איבוד תרומה. ומטעם זה יש להשיב על המגיה שם. אבל יש להעיר כי גם כשיאכל טבל יש בזה משום הנאה של כילוי, דלהרבה פוסקים הרי"ז איסור מדאורייתא, עי' תוס' עירובין י"ז ותוס' פסחים ל"ג ד"ה אמר קרא, ועי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף ק"ד דף הספר, ומבואר שיש בזה איסור עשה. - וביותר לדברי הר"ז דיש למעט בכמות האיסורים. יח אמנם עיקר היסוד שכתבנו דבבל זה הוא מדרבנן הא דמאכילין אותו הקל תחיל. א"כ היאך שוחטין לחולה בשבת, ומדוע לא אמרינן לעשות נחירה ע"י נכרי, והיינו שאין לעשות איסור דאורייתא בשביל הרחקה דרבנן - בשלמא לסברת הרא"ש שכתב משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור יעוי"ש, אתי שפיר. משא"כ לשיטת הר"ץ קשה כיון שכתב שטוב לעשות איסור חמור פעם אחת מלעשות איסורים קלים הרבה פעמים. א"כ פשיטא שאסור לעשות איסור דאורייתא במקום דלא הוי אלא בשביל הרחקה שהוא דרבנן. וע"כ דסבר הר"ז שמדאורייתא הוא להפרישו מאיסורים עד כמה שאפשר. ונראה דשאני שחיטה כיון שהיא מוכרחת היינו או שחיטה או נחירה ע"י נכרי. - אבל לא סגי בלא מלאכה זו. ובאופן דליכא נכרי פשיטא שמותר לשחוט, הרי"ז כאילו מלאכה זו הותרה, ורק איסור דרבנן לעשות הרחקה למעט באיסורים, ולזה כתב הר"ן דכיון דאיכא להיפך ריבוי באיסורים בהכמות, להכי יותר טוב לשחוט. יט ובזה יש ליישב דברי הר"ן מה שקשה לכאורה טובא מהא דאיתא בסוגיא טבל ותרומה ופליגי תנאי, וקשה הא בטבל איכא איסור על כל כזית, ובתרומה אם מתקן הטבל אינו עובר אלא על כזית תרומה והשאר חולין, עי' בק"נ שהקשה ג"כ בזה. אבל לפי מה שביארנו בדברי הר"ן אתי שפיר דדוקא במלאכה בשחיטה שהיא הכרחית בלא"ה מותר מטעם למעט באיסורים דהכמות, משא"כ בטבל ותרומה דלמ"ד תרומה חמירא, אזלינן בתר האיכות, ואין לזה הכרח להפריש תרומה להביא לידי איסור חמוד, מטעם שאין לזה הכרח כמוש"נ כ ע"ב אלא אפילו ספק שבת אחרת ה"ד כגון דאמדוהו וכו'. והנה בתוס' יוהכ"פ כתב ומשמע דאפילו הוא סמוך למוצאי שבת דלא נשאר משבת רק שעה או חצי מחללין יעוי"ש. והנה לא כן משמע מתשובת הרשב"א הובא בב"י סו"ס קל"ד. אבל מדברי הרמב"ם דגם בזה מחללין ולא ממתינין כלל, מדכתב בפר"ב משבת ה"ב כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול יעוי"ש, לשון זה מורה שאין ממתינין כלל אפילו חצי שעה עד לערב. וכן מדייק בספר מעשה רוקח. כא שם, ת"ר מפקחין וכו' תינוק שנפל לים וכו' כל הענין מבואר בספרנו נזר הקודש למנחות. כב דף פ"ה ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, - עיין תוס', ומבואר זה לעיל פ"ג יעוי"ש. כג שם מי שנפל עליו מפולת וכו' לא מיבעי' קאמר וכו' משמע דאפילו בדאיכא הרבה ספיקות מחללין עליו, והיינו דמשמע דאפילו איכא כל הספיקות ביחד והנה אם אמרינן דאזלינן בתר רובא, ולא חיישינן למיעוט גם בפיקו"נ. וספ"ס הרי הוא כרוב, ולהרבה פוסקים עדיף מרוב, וא"כ לשיטת רב לעיל דלא חיישינן למיעוט בפיקו"נ, א"כ כש"כ בדאיכא ספ"ס בודאי דאין מפקחין. וא"כ הוי סתמא דש"ס אליבא דשמואל, ומזה מוכח כשיטת הרב אלפס והרמב"ם דפסקו כשמואל דחיישינן למיעוט בפיקו"נ. אבל אפשר לומר דלא הוי הני תלתא ספיקא בחד אופן, אלא כל ספק וספק הוא בפני עצמו, וכוונת הש"ס להורות לנו כי כל ספק וספק בפני עצמו נחשב לספק מעליא להיות מחללין עליו השבת, והנה ע"כ צריך לפרש כן במשנתינו דחשיב ג"כ תלתא ספיקא ותקשה לרב. וע"כ מפרש רב דכל הני ספיקא חדא חדא נינהו. וכן מפרש הר"ז. אמנם הרמב"ם דפוסק