נזר הקודש - יומא קסח

שלא ימות אדם מצד דיני התורה, וכל דיני התורה נדחים לגבי חיי אדם. (והיינו לבד מהשלש עבירות), וא"כ הא דאזלינן בתר רובא הוא ג"כ דין מדיני התורה, וממילא כשנוגע לחיי אדם, נדחה דין זה דאזלינן בתר רובא כמו שנדחים שארי דיני התורה כמו שבת וכדומה. זה נראה בביאור כוונת התוס' בשיטת שמואל דאמר דאין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב ורב דפליג בזה דגם בזה הולכין אחר הרוב, ואם רוב נכדים אין מפקחין את הגל בשבת מטעם דכיון דהרוב מעיד שנכרי הוא. וא"כ לפי הכרעת הרוב, אין כאן האי דינא שאמרה התורה וחי בהם ולא שימות בהם, משום דדין זה על ישראל נאמר וכיון שהרוב מעיד שזה אינו ישראל, א"כ אין בזה ענין לבטל דיני התורה, משום דעל זה גופה אנו דנין. אם המאורע כזה נכלל בהאי דינא, ממילא סבר רב דהרוב הוא בתקפו. יז אבל בנידון סוגיא דידן דבר ישראל הוא בודאי, ועליו אמרה תורה וחי בהם ולא שימות בהם וגם הרופאים שאמרו אין צריך אבל גם עליהם הוטל הדין לקיים מה שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם וא"כ יש להם לחוש גם לדעת המיעוט שאומרים צריך וזהו סברת הש"ס והפוסקים דסברי דאין הולכין בזה בתר רוב. כיון דדין התורה דבטלו כל דיני התורה וגם דין זה דאזלינן בתר רוב לא מוטל עליו, וממילא מוטל זה גם על האומרים שאינו צריך לחוש להאומרים צריך. וממילא סברי דגם רב דפליג על שמואל בהא דמפקחין את הגל הכא מודה, וזהו דדוקא התם דהרוב מעיד שאינו בכל עיקר הדין של וחי בהם. והחולקים סברי דכיון דגם בזה כיון דרוב אומרים שאינו צריך הרי בכלל וחי בהם, מפני שהרוב האומרים שאינו צריך הרי זה כמבורר לפנינו שהתענית לא יזיק לו. ואפשר להעמיס זה דפליגי בכח הרובא מה הוא, אם הוא כמברר, או שרק דין הוא, ואינו בבירור, וזהו כשיטת הרא"ש הובא בשיט"מ ב"מ בהא דקפץ אחד מן המנוין. ח ובזה יובן דכל זה לא שייך בהא דסנהדרין הדנין דיני נפשות, דע"כ אין זה ענין להא דוחי בהם ולא שימות בהם. משום דע"כ לפי דעת הרוב בר חיוב מיתה הוא מן התורה וממילא אין זה ענין כלל לנידון דידן. ועי' בספרנו נזר הקודש למנחות ס"ד ועוד שם בענין פקו"נ. ט והנה הב"ח לקמן פ"ד ע"ב הקשה לרש"י שכתב מצטרפין למיהוי פו"פ יעוי"ש. והנה אישתמיטתי' לפי שעה מה שכתב הר"ן דמדברי רש"י מוכח דמסקנא הוי דאין הולכין אחר הרוב. י שם משנה, מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ופירש"י ואעפ"י שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור יעוי"ש ולכאורה קשה דמשמע מרש"י דלפעמים מעלה ארוכה, וא"כ מדוע לא נאכיל אותו מספיקא כדין פיקו"נ ג"כ קיי"ל ספק נפשות להקל. ובתוס' יוהכ"פ עמד בזה בתמי' יעוי"ש. ונראה דרש"י לשיטתו דגם בנפשות אזלינן בתר רובא ולא אמרינן ספק נפשות להקל כמו שמדייק הר"ן בשיטת רש"י, וכמו שכתבנו לעיל. וסבר רש"י בסברת רבנן דסברי דרק על צד המיעוט מעלה ארוכה ועפ"י רוב אינו מועיל מאומה, להכי אסור. ור' מתיא בן חרש מתיר, פירש"י דסבר רפואה גמורה היא, יעוי"ש, ולכאורה מה שייך פלוגתא במציאות, אבל אפשר דסברת ר' מתיא בן חרש דחיישינן למיעוטא בנפשות להקל, ואם מרפא על צד המיעוט נקרא רפואה גמורה. יא שם, ת"ר מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע, אמר אביי ובטעמא ופירש"י משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע יעוי"ש. וקשה מדוע השמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דאמר אביי ובטעמא. ובתוספות יוהכ"פ עמד בזה בצ"ע. יב ונראה דסברי, דאביי לשיטתו בהא דאמר בע"ז ס"ו לענין מב"מ מה זה נקרא מב"מ, וסבר אביי דאזלינן בתר טעם דאם הטעמים שווים נקרא מב"מ, ואם הטעמים שונים נקרא מבשא"מ. ורבא סבר דאזלינן בתר שמא יעוי"ש. - נמצא דרבא סבר דשינוי הטעם אינו מעלה ואינו מוריד להכי כיון דקיי"ל כרבא, כמבואר ברמב"ם פרט"ז ממ"א הל"ד, להכי השמיטו הסימן דאביי, והוא מטעם דסברי דאין לסמוך אשינוי הטעמים מטעם דכל הטעמים אחד הם. ושארי סימנים כמו הכרח בשמות היאך נקראים המינים הוי סימן יותר טוב, וזה נכלל בזה שאמר התנא שיאורו עיניו. יג שם, ת"ר מי שאחזו בולמוס וכו' טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. והביאור בזה דמצד הדין גם אם אכל אוכל החמור לא עשה האיסור כמו שכתבנו בספרנו נזר הקודש למנחות ס"ד, ודק הרחקה דרבנן הוא, ואם אמדוהו הרופאים לכזית טבל ואם יאכל נבלה יצטרך לשני זיתים. אז הדין דיאכל טבל אף שהוא חמור מנבלה, וזהו בכדי למעט מהכמות של איסור זה לעכב שלא תחול עליו איסור כזה בשבת ואין נוחרין ע"י עכו"ם בכדי שאם יצטרך לשני זיתים איכא הרבה איסורים, וטוב למעט אף שהוא איסור חמוד. ובתוס' יוהכ"פ כתב להיפך, ותמוה. יד והנה בגבו"א הקשה הא נבלה חמור מטעם דאין היתר לאיסורו, משא"כ טבל, ומצינו כזה בחולין ק"א דאמר רב אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמיר דלמא טומאת בשר חמיר דלית לי' טהרה במקוה יעוי"ש. הרי מבואר דאיסור לאו דאין לו היתר חמיר מאיסור טוה"ג דבכרת, כש"כ לגבי טבל דאינו אלא במיתה עכת"ד יעוי"ש, ונראה דשאני לגבי איסור חל על איסור דכיון דטומאת בשר אין לו היתר, יש בכח של איסור זה לעכב שלא תחול עליו איסור כזה שיש לו היתר. והביאור בזה דהטוה"ג תסור מעליו מקודם דהיינו כשיטבול, והטומאת בשר כדקיימא קיימא נמצא דהטומאה"ג הוי רק איסור לפי שעה, וזה לא שייך הכא בטבל, דהרי אעפ"י שיש היתר לטבל דעלמא אבל לטבל זה אין לו היתר כיון שיאכלנה, ולא יבוא לעולם להיתר. עוד אפשר לומר דהתם כוונת רב אשי לחדש דיש חומרא בטומאת בשר מה שאין בטוה"ג. וממילא שווים. ומה שאמר רב אשי דטומאת בשר חמור הכוונה שיש לו חומרא זו שכן אין לו היתר אבל אין הכוונה שחמור יותר. והיינו דכיון דטומאת בשר חמור מטעם שאין לו היתה