נזר הקודש - יומא קסו

להראשונים דסברי טעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא, וביותר אתי שפיר טפי לשיטת הד"ת דיש גם מלקות על טעכ"ע. ופירשנו דכוונת התנא בהא דרוטב שיש בזה קולא מפני ששיעורו ברביעית כדין משקה. ואפשר שיספיק לה פחות מרביעית שהוא חצי שיעור, ויש בו יותר מחצי שיעור שומן עצמו. ולפי"ז הרי נחית התנא ג"כ להא דמאכילין אותה פחות מכשיעור. והכוונה הא דלא נתיישבה דעתה בהמרק. היינו אף בכשיעור, ממילא מאכילין אותה שומן עצמו ג"כ אף בכשיעור כיון דחזינן דלא יספיק לה פחות מכשיעור. ה ולפי"ז בחולה שעפ"י פקודת הרופאים יש לשחוט לו עוף מפני המרק, יש לעיין אם מחללין עליו שבת ויוהכ"פ, וזהו לפי מה שכתב הר"ן דלהכי אין נוחרין עוף לחולה ע"י נכרי, מטעם שיש הרבה איסורים על כזית וכזית, אבל לענין שבת לא עבר אלא חד איסור. אמנם אם יספיק להחולה המרק יש לנו להחמיר ולחוש לשיטת הפוסקים דטכ"ע דרבנן. ולא יעבור רק על איסור דרבנן ובספר גב"ע סי' ג' מביא שכן שמע בשם הגאון ר' דוד טעביל, ובנה יסודו עפ"י דברי הב"י שהביא בשם הרשב"א בתה"א שכתב וז"ל ולענין הלכה אי טעכ"ע דאורייתא או דרבנן על מי נסמוך, בואו ונסמוך על דברי ר"ת ור"י ז"ל ובעל הלכות והראב"ד שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה עכ"ל, ומשמע דמה דקיי"ל כר"ת דטעכ"ע דאורייתא אסור מן התורה הוא לחומרא, משמע דהיכא דאיתא חומרא לשיטת רש"י יש לנו לתפוס שיטת רש"י. והכא בנידון זה שהחולה נצרך רק למרק, א"כ טפי עדיף לומר לנכרי לנחור. בכדי שלא יעבוד ישראל על שחיטה בשבת, ולדינא צ"ע. א שם, מה נערה המאורסה ניתן רשות להצילה בנפשו, והנה לגירסת רש"י אין זה חובה אלא רשות. ויש לעיין בהא דאיתא בסנהדרין ע"ג דאתיא לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו בק"ו מנערה המאורסה שלא בא אלא לפוגמה רודף אחר חבירו להרגו על אחת כמה וכמה. ע"כ ג"כ לא הוי הלימוד אלא לרשות, מטעם דיו לבא מן הדין להיות כנדון. - אבל תקשה לפי"ז הא דהקשו התוס' שם דא מוהוכה נפקא, ותירצו דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ"ל דחובה להציל יעוי"ש. ואם אמרינן דגם גבי נערה המאורסה לא הוי אלא רשות, א"כ קשה הא זה ילפינן מן והוכה. וע"כ דסברי התוס' דגבי נערה המאורסה חובה איכא להצילה בנפשו, ולרש"י תקשה קושיות התוס' דלמ"ל ק"ו מנערה המאורסה הלא מן והוכה נפקא. ב והנה גם להתוספות יש להעיר דהלא אם אמרינן דבנערה המאורסה חובה הוי א"כ אכתי תקשה למ"ל והוכה, הלא ק"ו איכא מן נערה המאורסה, ומזה נלמד לחובה ג"כ. והנה אפשר לומר דאי לא הוי כתיב אלא גבי נערה המאורסה הוי מפרשינן לרשות, והשתא דכתיב והוכה ותרווייהו לרשות לא איצטריך, מזה שמעינן חובה, ומצאתי בתוס' יוהכ"פ שמפרש כן כוונת התוס'. ג אבל יש להעיר דהנה פריך שם הש"ס והא אין עונשין מן הדין. וקשה הא כיון דרשות אנו יודעין מן והוכה, ובאופן זה שכבר נלמד לרשות שפיר יש לדון ק"ו גם לחובה. דוגמא לזה הא דכתב הה"מ בפר"ב ממ"א דבמקום שיש איסור עשה מזהירין מן הדין ומכש"כ שעונשין מן הדין. ודוחק לומר דגם לאחר שהתירה תורה ברשות להרגו, דאין עונשין מן הדין ללמוד מהק"ו לחובה. ד והנה הרמב"ם כתב בפר"ט מגנבה ה"ז דהרשות ביד כל אדם להרגו, ונלמד זה מן והוכה, יעוי"ש. ואילו בהא דרודף כתב בפר"א מרוצה דחובה על כל ישראל להצילו בנפשו יעוי"ש. מבואר דסבר הרמב"ם דמוהוכה הרשות ביד כל אדם, וברודף החובה ביד כל אדם וזה נלמד מק"ו מן נערה המאורסה. ובזה מיושב קושיות התוס' מדוע לא ילפינן מן והוכה, משום דשאני התם במחתרת שרק רשות ביד כל אדם להרגו, אבל שאני רודף דחובה איכא, וזה נלמד מן נערה המאורסה בק"ו, ועל זה קאמר הש"ס שפיר והא אין עונשין מן הדין. ה והנה לרש"י דסבר דרק רשות איכא בהא דנערה המאורסה להצילה בנפשו של רודף, דלפי"ז מאי פריך הש"ס שם בסנהדרין ע"ג ע"ב חטא אלו חייבי כריתות, ורמינהו ואלו נערות שיש להם קנס וכו' והיינו דפריך הש"ס דיפטור מטעם קילבד"מ, יעוי"ש. וקשה דהלא עיקר קילבד"מ נלמד מתנא דבי חזקיה והא שאני התם דהקילבד"מ היא חובה על הבי"ד להמיתו. משא"כ הכא שהוא רק רשות. ו ונראה דלאחר שדבתה תורה הרי זה בא ללמד ונמצא למד דהיינו שמקשינן להו. והנה גבי רוצח שהוא רודף שהדין בזה יהרג ואל יעבור, ונלמד מזה דגם נערה המאוסרה יהרג ואל יעבוד, וכיון שהדין בזה יהרג ואל יעבור. - נלמד מזה דחובה איכא להצילה בנפשו של רודף, כיון שהותר דמו של רודף אחרי נערה המאורסה דכמו שהדין להיות נהרג על זה. - כמובן שכן הדין להרגו להרודף אחריה, ומזה נידון דחובה הוי להצילה בנפשו. וע"כ כוונת רש"י דלולא ההיקש דהיינו מקרא דאין מושיע לה הוי אמרינן דרשות הוי, אבל אחרי הלימוד מהיקש דרוצח נלמד דחובה איכא ג"כ. ולפי"ז הלימוד מרוצח מלבד שהוא למד דניתן להצילו בנפשו הנה גם מלמד לענין יהרג ואל יעבור. וע"כ הא דקאמר ונמצא למד הכוונה אף למד כמו שפירשו התוס' שם בסנהדרין. ולפירש"י הכי פירושא דברייתא וכי מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה, אלא הרי"ז בא ללמד ונמצא למד מה נערה המאוסרה ניתן להצילה בנפשו, היינו לרשות, אף רוצח הוא ג"כ נלמד לרשות. ומלמד ג"כ הוי, מה רוצח יהרג ואל יעבוד אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. וכיון שהדין בזה להיות נהרג ואל יעבור. מזה אנו יודעין דחובה הוי להרגו בכדי שלא יכשל בעבירה זו ושיטת רש"י כהרמב"ם דשאני מחתרת דהתם לא הוי לאחרים רק רשות, ונלמד מן והוכה. ולמסקנא חובה הוי להציל בנפשו של רודף בכל עדיות. ואתי שפיר הסוגיא דסנהדרין שם דפריך ורמינהו וכו'. ז והנה הרמב"ם בפר"א מהל' רוצח שם כתב דרוצח ניתן להציל בנפשו. ומחויב להציל מטעם המ"ע דכתיב וקצותה את כמה יעוי"ש, וקשה טובא מדוע לא הביא הלימוד מנערה המאורסה כדאיתא הכא