נזר הקודש - יומא קסה

בהנאה, וכשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ, הא למדנו שהוא אסור בהנאה, מת"ל לא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה, רבי יצחק אומר אינו צריך אי מה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ החמור אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל, ומת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה, ע"כ הסוגיא. ויש להבין במה פליגי הני תנאי. והלא באמת יש ללמוד איסור להאכיל לקטנים מק''ו משרצים. - אבל נראה דבזה פליגי, דר' יאשיה סבר דאין ללמוד משרצים מטעם דאסורים איסור עצמן, משא"כ בחמץ שלא הוי אלא איסור יומא והיינו דסברי הני תנאי כר' שמעון דחמץ מותר לאחר הפסח, ור' יצחק סבר דאין הבדל בין אסור עצמו לאיסור יומא, וא"כ חזינן דפליגי תנאי בזה והוא הדין לענין יוהכ"פ להאכיל לקטנים תליא בפלוגתא זו. ומפרש רש"י דלשון המשנה מורה דגם איסור שתלוי ביום ג"כ נלמד מק"ו משרצים דאסור להאכיל לקטנים, ושיטת הרשב"א כר' יאשיה. ו שם, במשנה, אבל מחנכין אותן לפני שנה וכו', הקשו בתוסי"ש הא דאמדינן בכל דוכתי קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו, השתא חנוכי מחנכינן. אפרושי מאיסורא מיבעי, ואומר ה"ד אליעזר ממיץ דחינוך לא שייך אלא שיעשה מצוה וכו' יעוי"ש. וכן כתבו התוספות בנזיר ב"ח ד"ה בנו, - והנה לכאורה אפשר לומר דהא דאין בי"ד מצווין להפרישו, הוא מדאורייתא, אבל מדרבנן איכא מצוה דחינוך גם בלאפרושי מאיסורא. כמו שאיכא מצוה לחינוך דמצוה. וכן כתב הרמב"ם בסוף ה' מ"א וז"ל אעפ"י שאין בי"ד מצווין להפרישו לקטן, מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה ובקדושה שנאמר חנוך לנער עפ"י דרכו, והובאו דברי הרמב"ם ברשב"א יבמו! שם, והוסיף עוד וז"ל ונראין היו דבריו שהרי קטן שהגיע לחינוך מחנכין אותו למצות, וא"כ היאך אין מפרישין אותו מן האיסור עכת"ד, יעוי"ש. - מבואר דפליגי רבותינו ה"ה ה"ר אליעזר ממיץ עם הרמב"ם והרשב"א אם יש מצוה דחינוך לאפרושי מאיסורא. ולכאורה מוכח כשיטת הרא"מ מהא דתנן שם קטנה בת ישראל שנישאת לכהן, ומשמע דמיירי אפילו בשהגיעה לחינוך ואפ"ה פריך שם קטן אוכל נבלות הוא, ובאמת הקשה הרשב"א מזה על הרמב"ם אבל יש לומר דשאני התם משום דאח"כ תהיה מותרת כשתגדיל ויבעול לשם קדושין, והיינו דעיקר החינוך על להבא שלא תזלזל באיסורים, והבא בגדלותה תהי' מותרת. ז והנה בסוגיא פליגי בענין משלימין. וגירסת הרי"ף בדברי רב הונא ודרב נחמן דקטן בן י"ב משלימין מדאורייתא וכתב הרא"ש דטעמייהו משום דר"ה ור"ג סברי דתוך המרק כלאחר הפדל, והקשה הרא"ש מ"ש הכא לענין להתענות ביוהכ"פ יש חיוב בבן י"ב שנים יותר מכל המצות שבתורה יעוי"ש. והיא תמי' רבתי. - ונראה דאפשר לומר דכיון דמדרבנן מחויבים בהשלמה. וכשמקבלים עליהם לצאת דין דרבנן הרי זה כעין נדר, כדין כל קבלה שהוא בגדר נדר, וכיון שהוא מופלא סמוך לאיש דנדרו נדר - ממילא נעשה מחויב להשלים מדאורייתא - אבל זה אתי שפיר רק לרב הונא דסבר בנדה מ"ו דהקדיש הוא ואכל לוקה, ועי' שם בסוגיא אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לקי ובתוס' שם, וצ"ע. א שם משנה, עוברה שהריחה וכו'. והנה מדנקט, עוברה, ולא נקט מעוברת. יש לדייק דגם אם הוי הסכנה רק בעבור העובר ג"כ מאכילין אותה, וזהו כשיטת הבה"ג והרמב"ן הובא בד"ז. ומרש"י משמע, דהעובר שהריח יש סכנה לשניהם. ואתי שפיר ג"כ, לשון המשנה דנקט עובדה שהריחה, דהיינו דאף אם רק העובר הריח ג"כ הסכנה לשניהם, וזהו כשיטת, הרא"ש והר"ז. ב שם, ת"ר עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב וכו' ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמה וכו'. ובספר תוס' יוהכ"פ הקשה לשיטת הר"ת דסבר דטעם כעיקר נהפך להיות כולו איסור ולוקין עליו בכזית, וא"כ אמאי קאמר דבתחילה נותנין מן המרק, ואח"כ מן השומן עצמו, והלא כיון שטע"כ דאורייתא א"כ מה לי מרק ומה לי שומן עכת"ד, יעוי"ש. ונראה דנפק"מ לענין שיעור, והיינו דהשומן שיעורו בכזית בשארי איסורים וביוהכ"פ שיעורו בככותבת, אבל המרק תורת משקה עליו, ושיעורו ברביעות, שהוא שיעור יותר גדול מכזית וגם ביוהכ"פ שיעור מלא לוגמא שהוא רק פחות מעט מן הרביעות כדאיתא ברמב"ם פר"ב משבי"ע. אבל עכ"פ יותר הוא משיעור כזית, וא"כ אפשר שיתיישב דעתו בפחות מרביעית, ולא הוי רק איסור חצי שיעור לגבי יוהכ"פ, אבל יותר הוא מכזית ואין לומר דבמשקה יש חומרא לענין צירוף בכדי שתיית רביעית, אבל אפשר דהר"ת סבר דגם במשקה שיעורו ג"כ בכדי אכילת פרס, וכגירסת הגר"א בתוספתא דיומא פר"ד. וזהו הכוונה שמאכילין אותו בתחילה המרק ואח"כ השומן. ג והנה הרמב"ם בפרי"ד ממ"א הי"ד הביא האי דינא דברייתא לשארי איסורים, אבל השמיט הא דתניא תוחבין לה כוש ברוטב ולפלא שלא העירו בזה הנו"כ, ובמעשה רוקח בפ"ב משב"ע העיר בזה. ונראה דכיון דהרמב"ם סובר דטעמו ולא ממשו אינו אסור, אלא מדברי סופרים כמבואר בפרט"ו ממ"א ה"א, וזהו שפוסק כד' יוחנן במס' ע"ז ס"ז יעוי"ש. להכי סבר דמאכילין אותה המרק שהוא טעמו ולא ממשו, כיון שהוא ג"כ דק איסור דרבנן, אפילו בשיעור רביעית ויותר בשארי איסורים ד שם, ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו. וקשה מדוע לא שנה התנא דמאכילין אותה פחות מכשיעור, וכמו שאיתא בכריתות י"ג תניא התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור וכו', וגם הרמב"ם שם כתב דמאכילין אותה פחות מכשיעור. - אמנם אם אמרינן דברייתא זו סוברת דטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא, א"כ כיון שאכלה הרוטב שהוא אסור מדאורייתא ולא נתיישבה דעתה, וא"כ הרי כבר עברה אאיסור דאורייתא, והרבה מן הראשונים סוברים כן שאיסורו מדאורייתא. ואם כן שוב אין לדקדק ליתן לה שומן חצי שיעור, מטעם כי אין הבדל בין המרק לחצי שיעור שומן, ומזה ראיה