נזר הקודש - יומא קסד

רבות. והוי שפיר דרך שתייה בכך. נמצא דזה תליא בפלוגתא דשיעור שתייה, וכמוש"נ. טז אמנם קשה טובא בהא דפסק הרמב"ם בפר"י מתרומות ה"ז וז"ל או גמע את החומץ הרי"ז משלם קרן וחומש. ותמוה דהרי גם בתרומה השיעור שתייה בכדי שתיית רביעית כמו"ש הרמב"ם שם בה"ב. וא"כ בחומץ חי אין דרך שתייה בכך, ולא הוי אלא מזיק בעלמא ודוחק לומד דמיירי במזוג, מדכתב סתם. ואפשר שזהו כוונת הראב"ד שם בהשגה שכתב שם וז"ל דאפשר דלגבי תרומה מזיק הוא. אבל דבריו מוקשין ביותר מפני שדבריו סותרין זה את זה דהכא בשביתת עשור פסק דבשותה חומץ חי פטור, אלמא דמזיק הוא, והתם בתרומה פסק דמשלם קרן וחומש, ומצאתי בחידושי מהר"ם ב"ח שמביא לתרץ דהכא ביוהכ"פ בעינן שתיית מלא לוגמא בכדי שתיית רביעית פטור מטעם דאזוקי מזיק ליה. אבל התם בתרומה מיירי בשותה מעט מעט, ואינו דרך שתייה אלא דרך גמיעה, באופן זה לא אזוקי מזיק יעוי"ש והנה לשון הרמב"ם מורה כן דבתחילה כתב שותה יין וחומץ, ובחומץ לבדו נקט לשון גמיעה אבל דבריהם תמוה טובא דהרי הרמב"ם פסק דגם בתרומה בעינן שתייה באופן ששותה בשיעור שתייה דרביעית כמבואר שם בה"ב, וא"כ דין התרומה ודין יוהכ"פ אחד הוא. יז ונראה ליישב דשאני תרומה מיוהכ"פ, והוא דביוהכ"פ הוי החיוב דוקא בשתיי' ולא באופן אחר. אמנם בתרומה רבתה תורה גם סיכה, וכן פסק הרמב"ם ובסיכה ע"כ לא בעינן שיסוד השיעור בכדי שתיית רביעית, וגם אם שוהה הרבה חייב כיון שדרך בכך. ולפי"ז תצא דין חדש דגם במשקין כאלה אשר אינם בשתייה ממש, אלא כעין שתייה לא בעינן בזה שתהי' ההשתמשות עפ"י דרך שתייה ממש. אלא גם אם שתה והיה שוהה ג"כ שפיר דמי וזהו הגומע חומץ חי שאין דרכו בשתייה, ואם שתה לא בעינן שתהי' השתייה כשיעור שתייה ממש הנה בזה סגי לחייבו גם בגמיעה שהוא במעט מעט, והוא מפני שכן הוא הדרך בני אדם בדבר זה, ולא גרע מסיכה. ואפשר שגם אם שוהה יותר מאכילת פרס חייב. אמנם ביוהכ"פ באופן זה אין לחייבו, כיון דלא חייבה תורה אלא על שתייה ממש, ובגמיעת חומץ חי שהוא במעט מעט אין זה דרך שתייה. ואתי שפיר פסקי הרמב"ם, כמוש"נ. א דף פ"ב, משנה, התינוקות אין מענין אותן ביוהכ"פ. ופירש"י אין חייבין למנוע מהן מאכל. משמע דבידים אין ליתן להם, אלא שאין למנוע מהן מאכל. ולכאורה כוונת רש"י דיש בזה הדין דקטן אוכל נבלות שאין בי"ד מצווין להפרישו. אבל אסור לספות לו בידים כמבואר ביבמות קי"ד. אבל נראה כי זה לא שייך הכא. והיינו דיש הבדל בין הדברים אסורים מצד עצמן כמו נבלות וטרפות, לבין דברים שמותרים הם מצד עצמן, ורק איסור גברא שמוזהר עליהם. וזה הדבר כי הדברים האמורים מצד עצמותן בזה אמרה תורה דאסור לספותן בידים ובזה מיירי הני תלתא קראי המבואר שם ביבמות. משא"כ הדברים המותרים מצד עצמה ורק איסור גברא יש בזה כמו ביוהכ"פ שהמאכל מצד עצמו אין עליו איסור, ורק אזהרה על האדם שלא יאכל, בזה לא אמרה תורה שאסור לספותן בידים, וא"כ אין להעמיס בכוונת רש"י שכוונתו דאסור לספותן בידים וע"כ דבזה שהמאכל מצד עצמו מותר אין בזה אלא גדר חינוך גרידא. ונראה דכוונת רש"י דאין ליתן להם בידים משום דלא אתי למיסרך כמו שאמר הש"ס עירובין מ' ע"ב לענין כוס של ברכה, ופירש"י שם שמא יעשה כן לאחר שיגדיל. ואעפ"י שפירשו שם התוס' דזה דוקא גבי זמן שהוא קבוע, יעוי"ש. אמנם אם יעשה כן שנה אחר שנה בקטנותו שיתן לו לשתות חיישינן דאתי למיסרך. להכי פירש"י דבשביל זה אין ליתן לו בידים דק אין למנוע מהן מאכל. ובזה איכא היכרא משארי הימים. איברא דיש לומר דדוקא התם דאיכא מצוה שייך אתי למיסרך בגדולתו כמו התם בברכה דזמן, ואתי למיטעי דמותר בשתי' מטעם הברכה, וזה לא שייך הכא. אבל נראה דסבר רש"י דגם בזה שייך קצת אתי למיסרך, אם לא יעשה אביו איזה שינוי ויתן לו לאכול כבשארי הימים. ולכהפ"ה יש לתינוק לידע קדושת היום שאין נותנין לאכול בידים. ורש"י מדייק זה מלשון התנא אין מענין אותן, שהוא לשון שלילה שמשמעו שעכ"פ אין ליתן לו בידים. ועוד דבסוגיא דשבת קל"ט מבואר דגם בלעדי עסק המצוה שייך חששא דאתי למיסרך דאיתא שם רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא ופריך שם וליתן ליה לתינוק ישראל. ומשני אתי למיסרך, וזהו כוונת רש"י הכא. ב אמנם הרשב"א לא סבר כן, דהנה כתב הרשב"א בחידושיו ליבמות שם מדוע חיישינן לאתי למיסרך דא"כ היאך מאכילין לתינוקות ביוהכ"פ, וכדאמרינן מעשה בשמאי שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו, וכתב שם לחדש דבל היכא שהוא משום צרכו של תינוק לא חיישינן לסרוכי, ודוקא כשהוא לצורך עצמנו חיישינן יעוי"ש. מבואר דשיטת הרשב"א דלא כפירש"י. והא דבאמת מותר לספות בידים מבואר שם ברשב"א לחלק בין אם האיסור הוא מצד עצמו לבין אם האיסור הוא מצד היום כמבואר שם. ג איברא דשיטת רש"י דאסור להאכיל לקטן ביוכ"פ תמוה טובא מהא דשמאי הזקן דלעיל ע"ז ע"ב דגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו. וע"כ מיירי שהי' יכול התינוק ליטול גם מעצמו דאל"כ לא הי' מחמיר שמאי במקום סכנה, והרי מבואר להדיא דמותר להאכיל לקטנים ביוהכ"פ. ד ונראה דרש"י מפרש דשם מיירי שחשו פן לא יטול התינוק ויבוא לידי סכנה או דמיירי שם באוכל פחות מכגרוגרות, ואפילו אם חצי שיעור אסור מן התורה, אבל אפשר שאין זה בכלל האיסור דלא ספינן בידים דזה על שיעור נאמרה, והיינו אפילו באיסורין שהן מצד עצמן. ה והנה מה שחידש הרשב"א לחלק בין איסור יומא לבין אם האיסור מצד עצמו נראה דתליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי פר"ב דפסחים ה"א דאיתא שם לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל. ואתה אומר לעשות המאכיל כאוכל או אינו אלא לאורו