נזר הקודש - יומא קסג

דהשארי עינוים הוי גם כן מדאורייתא יש בזה איסור דאורייתא. ז תניא בתוספתא דיומא אכל עלה קנים עלי גפנים עלה תאנים ועלה חרובין וכל דבר שאינו ראוי לאכילה פטור. עלה חזרים עלה כרשין עלה בצלים עלה ירקות וכל דבר שראוי לאכילה חייב. והנה יש לדייק דמרישא משמע דדוקא עלה גפנים אינם ראוים לאכילה, אבל לולבי גפנים בני אכילה נינהו. וזהו כמו התנא דברייתא שבסוגיא. ואילו בסיפא תנא הראוין לאכילה ולא חשיב לולבי גפנים. - ואפשר לומר דסבר האי תנא דבל דבר שמתקשה אח"כ ונעשה עץ לא נחשב ראוי לאכילה ואינו אוכל כלל והני לולבי גפנים מתקשים אח"כ לעץ כמבואר בסוגיא. אבל לפי"ז תמוה מסוגיא דברכות ל"ו דאיתא שם קורא פליגי רב ושמואל לענין ברכה. אם מברכין בורא פרי העץ או שהכל, אבל לכו"ע אוכל הוא, הרי מבואר דאעפ"י שסופו להקשות ולהיות נעשה עץ, מ"מ מדי אוכל לא יצאת. - ודוחק לומר דסוגיא דהתם דלא כהתוספתא. ח והנה לשיטת רבינו אבי"ה יש ליישב התוספתא, והיינו דהתנא סבר דכל אלו שחשיב בכלל פטור, היינו פטור ומותר. מפני שאינם בני אוכלין כלל. ובסיפא חשיב לחיוב אותן שהן בני אוכלין לכהפ"ח למי שהוא רעב. ולהכי לא חשיב לולבי גפנים משום דסבר האי תנא דכיון דסופו להקשות ולהיות עץ אעפ"י שאוכל הוא לפי שעה, אבל על אוכל כזה לא חייבה תורה כרת, אלא הרי הוא בכלל איסור מפני שיצא מכלל עינוי. - ואין בו אלא איסור עשה משום ועניתם. ולזה לא נחית התנא לזה. ולהכי לא חשיב ללולבי גפנים בין ברישא בדין פטור, ובין בסיפא בדין חיוב. - משום דסבר דיש לזה דין עצמו. אבל כל זה אתי שפיר לשיטת רבינו אבי"ה דסבר דאלו המינים האוכלן ביוהכ"פ פטור לגמרי. אבל לשיטת הרמב"ם דסבר דגם בהמינין שאינן ראוים כלל הדין פטור אבל אסור, א"כ תקשה היאך מתפרשא התוספתא. ומזה ראיה לשיטת רבינו אבי"ה שכתב הטור. ט והרמב"ם ע"כ סבר דבזה פליגי שתי הברייתות היינו התוספתא עם הברייתא הובא בסוגיא דהברייתא שבסוגיא מחייבת על לולבי גפנים, ע"כ סבר דאוכל שסופו להקשות דינו כאוכל גמור משום דמשגיחין על ההווה. וסבר ג"כ דאוכלין שאינן ראוין כלל הוי פטור אבל אסור. והיינו דבכל אופן שמילא כרסו מהן יצא מכלל ועניתם. ולוקה על זה מכת מרדות. י נמצא דבאוכלין שאינן ראוין כלל לאכילה אם יש בזה איסור תורה פליגי רבותינו הרמב"ם וראבי"ה. דלהרמב"ם אסור ולראבי"ה מותר. וזהו משום דהרמב"ם אזיל בתר תנא דהברייתא שהובא בש"ס בסוגיא. והראבי"ה אזיל בשיטת התוספתא, וכמו שנתבאר יא כתב הרמב"ם בפר"ב משביתת עשור ה"ד אכל מעט וחזר ואכל וכו' כדי אכילת שלש ביצים וכו' שתה מעט וחזר ושתה אם יש מתחילה שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין לשיעור ואם לאו אין מצטרפין, מקור הדין בתוספתא דיומא. ופליגי שם ופסק כמ"ד דהשיעור במשקין כדי שתיית רביעית. והקשה הה"מ מהא דכריתות לענין לפסול את הגוי' ע"י משקין טמאין שהוא שיעור בכדי אכילת פרס. וכן פסק הרמב"ם בפר"ח מאבוה"ט. ומתרץ דעשו חכמים חיזוק בטומאת גוי' של דבריהם, יעוי"ש. ביאור הדברים דבאמת סבר הרמב"ם דלאחר ששהה שיעור שתיית רביעית אין כאן צירוף. - אבל שם בטומאת גוי' החמירו שיצורפו המשקין בשיעור יותר גדול שהוא אכילת פרס, והוא מפני החומרא. יב והנה הלח"מ הקשה מהא דכריתות שם בשותה יין ונכנס למקדש דמצטרפת השתייה בכדי אכילת פרס, והא התם הוי איסור תורה. ואין לנו לעשות חומרא, וממילא כששהה שיעור שתיית רביעית הרי"ז כאילו לא שתה, יעוי"ש. והנה דבריו תמוהין דאיברא דבמשנה תנן שם בשתויי יין למקדש דהשיעור בכדי אכילת פרס אמנם ר' אלעזר פליג שם וסבר דבעינן דוקא שתיי' דבת אחת ממש וכך פסק הרמב"ם בפר"א מבי"מ ה"א דבהפסק מעט ג"כ אינו חייב. יג עוד נראה דגם רבנן דהתם דסברי דהשיעור באכילת פרס והיינו דאף אמרינן דבאיסורין בעינן שיעור שתיית רביעית כמו הכא ביום הכיפורים וכדומה בשארי איסורין כמבואר בפרי"ד ממ"א. אבל כל זה לענין איסורין שתליא בהנאה, ולא מחשב הנאת גרון בשהפסיק יותר מכדי שתיית רביעית ולא דמי לאכילה שהנאתה נמשכת יותר, וכמו"ש המהרי"ק הובא בכס"מ בפר"י מתרומות לחלק בין שתיית איסור לטומאת גוי', יעוי"ש. וה"נ בהא דשתייה לענין כניסה למקדש שלא תליא בהנאה, דהיינו משום שנהנה מאיסור דהרי גם בשתייה דמצוה אסור לכנס למקדש אח"כ, ומצטרף גם באכילת פרס. - משום דלא דמי לאיסורין שחיובו משום שתייה דהנאה. וא"כ אתי שפיר דינו של הרמב"ם הכא גם אליבא דרבנן דהתם גבי כניסה דלמקדש. אבל בלא"ה לא קשה מהא דכניסה מקדש כמו שכתבנו לעיל. יד כתב הרמב"ם בפר"ב משב"ע ה"ו וז"ל שתה חומץ מזוג במים חייב. והנה מבואר דעתו דבחומץ חי פטור. - ומשמע אפילו בששתה הרבה. ותמוה דבגמ' מבואר דבשתה הרבה חייב, וכבר הקשה בזה הב"י, ועי' בלח"מ. טו ולולא דמסתפינא אמינא דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו דסבר דשיעור שתייה בכדי שתיית רביעית, ותו לא. ובחומץ חי אי אפשר לשתות רביעית בבת אחת. וא"כ לא יצוייר אלא בשתייה דמועטת ע"י הפסקות. והוא בשיעור אכילת פרס. והפירוש בגמ' טובא מי אמרי, היינו טובא שתיית רביעית בכדי אכילת פרס, וסברת הסוגיא דגם בשתייה השיעור בכדי אכילת פרס. - אבל הרמב"ם דסבר דבשתייה השיעור כדי שתיית רביעית דוקא. וזה לא אפשר לשתיית חומץ חי בבת אחת. והשותה בטלה דעתו. ובזה יש לומר דשיטת הרבינו ירוחם והכל בו דסברי דבשותה הרבה חומץ חייב. היינו בשתייה בכדי אכילת פרס ושותה מעט מעט ע"י הפסקות