נזר הקודש - יומא קסב

ובעיקר קושיות התוס' נראה דהכא לא שייך צירוף מטעם אחר והוא לפי מה שמבואר בחולין ע"ב דנלמד לרביעית דם שמטמא מדכתיב הנוגע במת בנפש האדם איזהו נפש של אדם הוי אומר זהו רביעית דם, יעוי"ש נמצא דרביעית דם זהו חיותו של אדם ופחות מזה אין בו חיותי של אדם, ואין לו טומאה. וגם אם מצרפינן שני חצאי חיות, ע"כ לא נחשב זה לחיות כי חצאי חיות אין באים בהצטרפות. - ובדוגמא לזה שכתב הרמב"ם בפר"ב מטו"מ ה"ב באבר מן החי משני אנשים אינו מטמא, ואפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור יעוי"ש. והטעם לזה דבדבר דבעינן שלימות לא שייך צירוף מטעם דעכ"פ שלם לא הוי. וה"נ במקום דבעינן שיעור חיותי של אדם, וזה ליתא בצירוף דבשני חצאי שיעור עכ"פ אין בזה שלימות החיות, ולזה בעינן קרא ללמדנו דאעפ"י שאין כאן צירוף לחיות, אבל עכ"פ רביעית דם מטמא מטעם עצמותי של דם. אבל נראה צודק דברי התוס' דכיון דהקשו כן גם לר"ע, ור"ע ע"כ דלא סבר סברא זו, וזהו דכיון דסבר ר"ע בדם קטן שיצא כולו דלא בעינן רביעית אלא סגי בכל שהוא, הרי דסבר ר"ע דלא תלי הדבר מפני החיותו של האדם, דאם בשביל חיותו לא סגי בפחות מרביעית שזהו נפשו של אדם, ומטמא בדם קטן אפילו בכל שהוא מפני שהוא כולו, ומפני זה הקשו שפיר, ותירוצם הכרח לדין של נפלים, כמו שנתבאר. ע"ב שתה ציר או מורייס פטור, הא חומץ חייב, מתני' מני רבי היא וכו'. שאלת אוכלין ומשקין שאינן ראוין לאכילה ולשתיי' דתנן דף פ' דפטור אם הכוונה פטור אבל אסור, או פטור ומותר. א הנה הרמב"ם בפר"ב משביתת עשור ה"ה כתב דפטור מן הכרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. הרי דסבר דכוונת התנא פטור אבל אסור, והטור בסי' תרי"ב מביא בשם אבי"ה דבאוכלין אפילו איסורא ליכא, ובמשקין פטור אבל אסור. וכתב הב"י דדוקא במשקין אלו שחשב התנא כמו ציד ומורייס שדרכן לאכול בטיבול, יעוי"ש. והנה לפי"ז הא דתנן במשנה אוכלין ומשקין כהדדי ובשניהן בשאינן ראוין פטור, דע"כ בציר ומורייס הכוונה פטור אבל אסור, א"כ ע"כ מיירי התנא באוכלין כאלה שג"כ פטור אבל אסור. ובשלמא להרמב"ם מיירי בכל מיני אוכלין. כיון שכולם חד דינא אית להו, אבל לרבינו אבי"ה ע"כ צריך לומר שיש גם שני מיני אוכלין, וכן מצאתי מדייק השאג"א בסי' ע"ד. והקשה מדוע שביק הטור דינא דמתניתין דמיירי מאוכלין דפטור אבל אסור, וכתב דין חדש מאוכלין שאינן ראוין כלל שלא נזכר במשנה, יעוי"ש. והנה באמת יש לדייק בעיקר הדבר מה זה אלו האוכלין שאינן ראוין לאכילה, ומ"מ ראוין הן קצת. - ולכאורה הלא מצינו זה באוכלין, דבמשקין מצינו שאינן ראוין לשתיה, אבל ראוין הן ע"י טיבול. אבל באוכלין לא שייך זה. ב ונראה דבאוכלין יש ג"כ אופן שהן בעצמן ראוין לאכילה, ורק האוכלן אכלן שלא כדרך אכילה, וקיי"ל בכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן כמבואר בפסחים כ"ד ע"ב. ואוכלין אלו דינם כציר ומורייס. ומפרש רבינו אבי"ה דכוונת התנא אוכלין שאינן ראוין היינו שעשאן לאינו ראויז. והר הן בדמיון לציר ומורייס, ובאלו פטור אבל אסור. והא דכתב דבינו אבי"ה אוכלין שאינן ראוין לאכילה קאי על הני שאינן ראוין כלל מפני חסרון אוכל שאינן בני אכילה כלל כמו לולבי גפנים ובדומה. ומפרש רבינו אבי"ה דשני דינים הם דין המשנה ודין הברייתא. - והיינו דהמשנה שונה לנו הדין אוכלין שאינן ראוין דומיא דמשקין דציר ומירייס אשר בעצמן ראוין הן, אלא ששונה בתשמישן, וכן מיירי גם דין האוכלין בכעין זה אשר בעצמותן ראוין הן, אלא ששינה מכדרך אכילתן, ובזה פטור אבל אסור. ודינא דהברייתא שם ביומא דנקט אכל עלי קנים פטור, היינו פטור ומותר, ומפני שהן בעצמותן לאו אוכלין נינהו. ג והנה יוצא מזה דלרבינו אבי"ה אוכלין שהן ראוין מצד עצמן ודק אכלן שלא כדרך אכילתן פטור אבל אסור. ויש להקשות מהא דכתב המרדכי בפ' כל שעה בשם רבינו אבי"ה דשאר איסורין מותרין אפילו באכילה. ובזה הדין דפטור ומותר, יעוי"ש. והנה הגאון שאג"א שם כתב דרבינו אבי"ה לטעמי' אזיל, יעוי"ש. אבל תמוה דלפי"ז מדוע גבי משקין כתב דפטור אבל אסור. ד ונראה דסבר רבינו אבי"ה דשאני יוהכ"פ משארי איסורים. דכל איסורי תורה האיסור הוא המאכל, - ובשלא כדרך אכילה לא אסרה תורה. משא"כ ביוהכ"פ דהאיסור על האדם שלא יאכל, - והיינו שמחויב לענות את נפשו. - א"כ כשאוכל אוכלין שראוין הן לאכילה מצד עצמן רק אכלן שלא כדרך אכילה שפיר יש מקום לומר, דעכ"פ אין זה מתענה, ולהכי שפיר יש מקום לומר. דעכ"פ אין זה מתענה, ולהכי אעפ"י שאין בזה אזהרה דכרת אבל יש בזה אזהרה דעינוי. ולא גרע משארי עינוים דהוי איסור דאורייתא להרבה פוסקים. - וזהו טעם המשנה. ה ועוד ראיה לזה מדחזינן דדין המשנה דפטור באוכלין שאינן ראוין ומשקין שאינן ראוין. ולכאורה היא משנה שאינה צריכה דמדוע ישתנה יוהכ"פ משארי איסורי תורה. וגם מדוע לא הביא הש"ס בפסחים ראיה ממשנה דיוהכ"פ. וע"כ צריך לומר דשאני יוהכ"פ מטעם שכתבנו. ו אמנם הרמב"ם לא סבר לה אלא פסק דבכל אוכלין שאינן ראוין אפילו מצד עצמן הוי הדין דפטור אבל אסור. - ובשארי איסורים אינו מבואר דעתו להדיא. ומשמע שאינו כמו ביוהכ"פ. והיינו מדלא כתב בפרי"ד ממ"א כמו שכתב הכא ביוהכ"פ, ובפר"י ממ"א הכ"ד כתב דאיסור אכילת יוהכ"פ הוא מין בפני עצמו. - ועי' מרן מה שכתב. אבל לדעתי נראה דכוונתו שהוא בפני עצמו לומר דכיון דביום הכיפורים יש איסור מטעם דבעי עינוי, לכן גם שלא כדרך אכילתן אסור. ולהרמב"ם דסבר