נזר הקודש - יומא קסא

בא להמעיים, ולא בא לידי בליעה. להכי לא נפסד בזה מתורת אוכל ודאי' לזה דמסיים שם ר' יוחנן הרי נהנה גרונו בכזית, הרי מבואר דרק מטעם הנאת גרון מיירי שם. וכלשון הש"ס כתב הרמב"ם, והרי זה להכוונה כמו שכתבנו. ג והנה בפירוש רבינו חננאל מפרש והקיאן דרך בית הרעי יעי"ש וע"כ דכוונת הר"ח ג"כ לתרץ שלא יהא הסוגיות סותרות, וכתב דהכא מיירי שההקאה היתה דרך בית הרעי שהוא כמעוכל, אבל בהקאה דרך הגרון לא נפסד מתורת אוכל, אבל ע"כ הרמב"ם לא סבר כן. מדלא נחית לפרש כן. והנכון בדברי הרמב"ם כמו שכתבנו. ד והנה תצא מזה, דדינא דר' יוחנן דהקאה אינה מפסדת מתורת אוכל זהו דוקא כאופן שלא נחת עדיין המאכל לתוך המעיים. ומטעם זה תצא הדין כבליעה דמצה שבעינן בליעה ממש לתוך המעיים לא יצא י"ח באופן שאכל חצי זית והקיאו ואכלו עוד פעם. עי' בספרנו שאילות משה האו"ח סימן ט"ו. ומשמע מזה דאילו אכל התרומה ולא בלע ואח"כ הקיאן. דאז לא נתבטל עדיין מדין אוכל וכשבא אחר ואכלן דע"כ חייב בקרן וחומש. ואז יש להסתפק על הראשון דפטור מתשלומין, והיינו דאעפ"י דלענין איסור נחשב זה לאכילה דלא גרע מאוכל חלב באופן זה דחייב מטעם הנאת גרון, אבל אפשר דלענין תשלומין כיון שלא הפסיד מאוכל פטור מתשלומין, והשני שאכלן חייב, ומסתבר לומר כן, דהרי לא יתכן ששניהם ישלמו שני קרנים ושני חומשים, וע"כ דאזלינן בתר האוכלן ממש. והיינו כל זה אם לא אמרינן דיש חילול התרומה באכילה דראשון, והוא שימת רבינו חיים כהן הובא בתוסי"ש, והארכנו בזה בספרנו לכריתות ז', והנה אדרבה לשיטת ר"ח כהן תקשה למה אמר ובלעו, דמשמע עד המעיים, והלא אפילו אם רק בהנאה של חיך לגרון יש בזה חילול תרומה ומזה משמע יותר כמו שכתבנו שיטת הרמב"ם, וכמו שנתבאר. שם, האוכל והשותה אין מצטרפין מאן תנא אמר רב חסדא במחלוקת שנוי' ור' יהושע היא וכו' ולכאורה קשה מדוע לא קאמר הש"ס דר' יהושע הוא מטעם דתמחוין מחלקי ואפשר דסבר הש"ס כהאי לישנא דכריתות ט"ז ושבת ע"א דלקולא לא אמר ר' יהושע. עוד אפשר לומר דאכילה ושתייה בבת אחת נקרא תמחוי אחד שכן דרך בני אדם שותין ואוכלין ביחד. - או בזה אח"ז אבל בכדי אכילת פרס. וזהו הטעם הא דשתייה בכלל אכילה. והנה בתוספתא דפסחים פר"א תניא כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית. האוכל והשותה אין מצטרפין יעוי"ש. והנה זה תמוה מדוע לא יצטרפו דהלא גם ר' יהושע מודה דיש צירוף היכא דשיעורייהו שוו. - וממילא התוספתא אליבא דמאן. -ואפשר לומר דהתוספתא אזלא לר' יהושע דסבר תמחוין מחלקין. - והנה התם הוי שפיר השתיי' המא' אחר מפני שהשתיי' דחמץ הוי מין אחר למי ואינו דומה לשתי' דמים. משום דהשתי' דחמץ הכהנה בהמחהו לחמץ וגמעו ומה"ט שיעדו בכזית כיון דהיה מתחילה אוכל, וכמו שפירש בחסדי דוד להתוספתא. עוד מבואר בזה בחידושנו למסכת מעילה י"ז. תוס' ד"ה כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. שמעתי מקשה מאי איצטריך קרא לר"ע וכו' ומתרצא דמיירי ברביעית הבא משני נפלים וכו' יעוי"ש. וקשה הא לר"ע לשיטתו דסבר בפר"ב דאהלות מ"ב דם קטן שיצא כולו ר"ע אומר כל שהוא, יעוי"ש. וא"כ לא בעי צירוף, ומצאתי בתוס' יוהכ"פ שהקשה בזה ומתרץ דמיירי שחסר מן הדם שיצא, היינו שיצא פחות מרביעית וגם נחסר מזה, ולזה בעי צירוף וזה נלמד מקרא עכת"ד, יעוי"ש. אבל נראה שסברא זו במחלוקת שניי' אליבא דר"ע. והיינו דאיתא בתוספתא פר"ג דאהלות אמר רבי יהודה לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שיצא משני מתים שהיא טהורה, על מה נחלקו על רביעית דם שפירשה משתי רביעיות משני מתים, שר"ע מטמא וחכמים מטהרין, רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שפירשה משני מתים שהיא טמאה, על מה נחלקו על רביעית דם שפירשו משני מתים, שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין ע"כ. הרי דלר' שמעון בן יהודה אם פירשו מרביעית שהוא שיעור טומאה לכו"ע ישנה בצירוף. וא"כ גם בקטן או בנפל שסבר ר"ע השיעור טומאת הדם בכל מה שיש בו. וזהו שיעור טומאתו. וא"כ דם הנפרש מהשיעור טומאה גם רבנן סברי שמטמא בצירוף רביעית, וא"כ להאי תנא אליבא דר"ע לא אפשר לאוקמי' בנפלים, דממנפ"ש אם דם הנפל כמו שהוא שיצא כל דמו לא בעי צירוף, וגם אם מיירי בשנחסר מדמן, ג"כ לא בעינן לצירוף כיון שבאו משיעור שלם, וא"כ תקשה לר"ש בן יהודה אליבא דר"ע למ"ל קרא, וכמו שהקשו בתוס'. ואפשר לומר דשאני בין אם באים משיעור טומאה ממש דהיינו שהיה רביעית לכל אחד, דכיון דבא משיעור רביעית קרינן לכל אחד דהיינו החצאי רביעית דהם דם המטמאין באהל, משא"כ בשבאים מפחות מכשיעור רביעית, ואעפ"י שהם באים מכח המטמאים, דהיינו שהוא מטעם דאין לזה שיעור אינם באים בצירוף כיון שאין חשיבות שיעור להם, אלא שהוא דם כולו, וחשיבות לזה מפני שהוא דם כולו, אין לו התייחסות להיות לו חשיבות להצטרפות לשיעור, אם לא מטעם גזירה"כ אליבא דר"ע. ובעיקר הקושיא של התוס' יוהכ"פ נראה דאין זה ענין למשנה דאהלות, דהתם מיירי שיצא הדם כולו. בזה ר"ע מטמא בר"ש וכן מוכחת מהא דאיתא בתוספתא שם שר"ע אומר טומאה בדם וטומאה בעצמות, מה עצמות אעפ"י שאין בהן רובע טמאין אף הדם. יעוי"ש. מזה נלמד הדין דיצא הדם כולי דוקא. אבל התוס' מיירי שלא יצא הדם כולו, ובזה גם ר"ע מודה דבעי רביעית. וזה נלמד מקרא דנפשות דמהני צירוף ובלא צירוף אין כאן במה לטמאות, כיון שיש עוד דם בגוף הנפל. וזהו כוונת התוס' דמיירי בנפלים שיצא מהם דם אבל לא יצא כולו, ומיירי שאין בהן רביעית מתחילה ובעינן לצירוף ובזה פליגי ר"ע ורבנן.