נזר הקודש - יומא קס

ורק מזיק הוא במעיו, ועל הנאת הגרון חייבה תורה. ורק ביוהכ"פ שעיקר הדבר במיתבא דעתא תלה רחמנא, וזה תליא במילוי המעים, ולכן באכילה גסה פטור מפני שחסר בזה מיתבא דעתא ואדרבה צער הוא לו. ודינא דר"ל באכילת תרומה הוא משום דר"ל סבר בחולין דכל עיקר חייבה תורה על הנאת המעיים כמו שסבר שם בחולין, וכיון שפטרה תורה למזיק התרומה להכי גם במזיק באופן זה דאכילה ג"כ פטור, אמנם כל זה במה שנוגע לתשלומין, אבל בזה שנוגע לאיסור אכילה דתרומה לזר, לא גרע זה משארי איסורי תורה, דחייבה תודה על עצם אכילה מפני מילוי הכרס, ולפי זה יש לפטרו מתשלומי הקרן ג"כ מטעם חייב מלקות שוגגין לשיטת ר"ל- וע"כ הטעם בזה משום גזירה"כ כמו שאמדו בירושלמי תרומות פר"ז ה"א דאיתא שם פירכא לר"ל דפוטר חייבי מלקות שוגגין, ומשני הכל היה בכלל וכל זר לא יאכל קודש בשגגה לחייבו ממון, יעוי"ש. וזהו ג"כ חידושא דר"ל הכא בדבר שילום הקרן. ושיטת הרמב"ם דמחייב בתשלומין באכילה גסה דתרומה כמו שפסק בפר"י דתרומות ה"ח שכתב שם שפטור מחומש, ומשמע אבל קרן משלם, אעפ"י שלפי מה שכתבנו בר חיוב מלקות דשוגג הוא. אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר חייבי מלקות שוגגין חייב בתשלומין. ולפי המבואר כל אוכל אכילה גסה בשארי איסורים בר חיוב הוא. ד והנה אם נחליט כן באכילה, יש לעיין היאך הדין בשתייה בשותה שתייה גסה אם יש בה חיוב מן התורה דיש לומר דעיקר הנאה בשתייה הוא הנאת גרון לכו"ע, וכמו דאיתא בסוכה מ"ט ע"ב אמר רב פפא שמע מינה כי שבע אינש חמרא מגרוני' שבע, ומטעם זה שתייה גסה לאו שמה שתייה. ה ואם נחליט כן יש ליישב דברי הרמב"ם פר"י מתרומות הי"א וז"ל ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה, והשותה שמן והסך את היין כל אלו משלמין את הקרן ולא את החומש עכ"ל, והוא עפ"י התוספתא פר"ז דתרומות, וכתב מרן בכס"מ הטעם בנזיר דכיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתייה הוא יעוי"ש. וכדברי מרן משמע כן בדברי הרמב"ם מדחשיב נזיר עם השותה שמן והסך את היין דבכל הני הוי הטעם משום חסרון הנאה, אבל הדבר תמוה מסוגיא דפסחים ל"ב באוכל תרומת חמץ בפסח דמשלם קרן וחומש, ותרומת חמץ דמי לנזיר ביין:

ולכאורה יש לחלק דשאני בין שוגג למזיד דשאני שוגג באיסור דלא נחשבה להנאה, ודמי זה למוכר דבר איסור לחבירו ולא ידע שהוא איסור דמחזיר לו הדמים כמבואר בבכורות ל"ז ובחו"מ סימן רל"ד וביו"ד סימן קי"ט, זהו כי אכילת איסור לא נחשב להנאה של מאומה, וזהו הדין של הרמב"ם הכא בנזיר ששתה יין של תרומה בשוגג. - והתם בפסחים מיירי במזיד דאחשבי' להאיסור וחשיב נהנה. אבל עדיין לא ניחא זה סוגיא דפסחים שם דמוקי שם כרנב"ה דכרת פוטר מן התשלומין ומיירי בשגג בשתיהן וכדפירש"י שם, ועי' בהמפרש להתוספתא שנחית לזה. ו אמנם אם נאמר כמו שפירשנו דיש לחלק בין שתיה לאכילה, וזהו דלענין אכילה דאיסור גם אכילה גסה שמה אכילה. אבל שתייה גסה לא שמה שתייה אתי שפיר דהנה התם בפסחים מיירי לענין אכילה דתרומה, ולהכי אעפ"י דאכילת איסור לא נחשבה לאכילה לענין תשלומין, אבל עכ"פ מידי אכילה לא יצאת במה שנוגע לאיסור, נמצא דעכ"פ עשה איסור, ושייך בזה ענין קילבד"מ להיות דינו כחייבי כריתות שוגגין, וזהו מטעם דאכילת איסור לא גרע מאכילה גסה דאעפ"י דהנאה גרועה היא, ומ"מ מידי איסור לא יצאת. הנה כן גם באכילה דאיסור מידי אכילה לא יצאת, וישנה גם בדין תשלומין, ואינה דומה להא דבכורות דשאני התם דפטור מתשלומין מטעם מקח טעות מפני שהטעו אותו במקחו, משא"כ באופן שאוכל תרומת חמץ בעצמו, יש בזה גדר אכילה בין לאיסור בין לתשלומין. ורק מטעם קילבד"מ יש לפטרו, אמנם בנזיר ששתה יין בשוגג הרי"ז נחשב לשתי' גסה שאין בה הנאה גם לענין איסור, להכי שפיר פסק הרמב"ם דאינו משלם חומש. ולפי מה שביארנו יש מקום להקל לחולה אף שאין בו סכנה משום פיקו"נ להקל עפ"י ציווי הרופאים שתיי' גסה מאיסורים. שם אמר ר' ירמי' אמר ר' יוחנן זר שכוסס שעורים של תרומה וכו', עי' רמב"ם והראב"ד בפר"י מתרומות ה"ז וה"ח, ועי' בב"י או"ח סימן ר"ח. ועי' בתוס' יוהכ"פ שמקשה בזה. ועי' בספרנו שאילות משה חאו"ח סימן ל"ז ושם ביארנו הכל לנכון. א א דף פ"א אמר רב שיזבי אמר ר' יוחנן זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ואוכלן אחר וכו'. והקשו בתוסי"ש דהכא משמע כשהקיאן לא חזי למיכל כלל והוי כמו עצים בעלמא, ואילו בפר' גיה"נ אמרינן דאכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו דחייב יעוי"ש. ותמוה דלא הקשו מר' יוחנן ארבי יוחנן דשתי המימרות אמר ר' יוחנן. ותומי"ש תירצו דהתם מיירי שלא ידע שהקיאו יעוי"ש. - ויש לעיין דהלא מה הבדל יש בין אם לא ידע שהקיאו, ולא נמאס בפניו. ומטעם זה יש לזה חשיבות אוכל, ומה לי גם אם רואה שהקיא זה, ומכל זה לא נמאס בפניו ואכלן, הרי יש לזה חשיבות אוכל מצד הדין אם לא ידע, וא"כ גם כשיודע מהקאה, אבל כיון שלא נמאס בפניו ואכלן יש לחייבו מצד הדין, כיון שההקאה בעצמותה אינה מבטלה מתורת אוכל. וגם הרמב"ם כתב להני שני דינים כמו הכא בפר"י דתרומות בפר"י ה"ט ובפרי"ד ממ"א מביא שם הא דר' יוחנן בחולין ולא נחית לחלק באיזה אופן מיירי אם בפניו או שלא בפניו, ולפלא על הגו"כ שלא הקשו בזה. והנה בתוס' יוהכ"פ הקשה בסתירה זו בצ"ע, ולפלא שלא הביא דברי התוסי"ש שקדמוהו בזה. ב ומה שנראה לי בזה דהנה הכא אמר ר' יוחנן זר שבלע, והתם קאמר ר' יוחנן אכל וכו' והכוונה דבלע שאני מאוכל, והיינו דבלע משמעותי' שירד לתוך המעיים ממש ואח"כ הקיאן מהמעיים, בזה נפסד המאכל מתורת אוכל מטעם דנחשב כמעוכל, אפילו באופן שלא שהה כדי עיכול מטעם דהבליעה בעצמותה גורם להפסיד תורת מאכל, משא"כ התם בחולין שאכל חצי זית באופן שלא בא עדיין לבית הבליעה ורק בחיך ובגרון ירד המאכל, והקיאו טרם