נזר הקודש - יומא קנט

גסה רק מצד שאין זה אכילה, אלא עינוי ממש הוא, וכמו שפירש"י שאינו מבטל ממנו שום עינוי. ג וקצת ראיה לזה בהא דאיתא בכריתות י"ח בהא דקאמר אכל חלב כזית ביוהכ"פ וכזית חלב במנחה ביוהכ"פ ה"נ דמחייב שתי חטאות. והקשו בתוס' שם למה נקט חלב ולא נקט גם בדבר היתר כיון דמיירי ביוהכ"פ יעוי"ש. ואם אמרינן דאין חיוב כרת באכילה דלאחר ייתובי דעתא, א"כ שפיר נקט הש"ס חלב ולא באכילה דהיתר ומשום יוהכ"פ משום דכיון דאכל בשחרית כשיעור כותבת, וממילא אכילה שניי' בתר ייתובי דעתא ומוכח מזה דיש איסור בעצמותו של האכילה ג"כ. ויש לדחות ולומר דמהאכילה דשחרית עד מנחה נתבטלה הייתובא דעתא. ויש כאן עינוי מחדש. ובספר בית לוי סימן ל"ו מביא בשם הגאון ר' יוסף רייזין שכתב להסתפק אם אכל ככותבת אם בעינן אומד גם באכילה שניי', ולפי מה שביארנו ע"כ מוכח כן מסוגיא דהכא דעצם האכילה בעצמותה הוי איסור מצד עצמו, ופשיטא דבעינן אומד לאכילה שנייה. והיינו דהרי חזינן דרק מטעם אכילה גסה פטרינן לי' מכרת, אבל אם נהנה לא מה שהוא שבע, כגון הכא באוכל אכילה גסה בליל יוהכ"פ שהוא שבע, ואם היה נהנה היה חייב כרת ד והנה לכאורה יש להבין מניין לנו לומר כן דלמא כוונת התורה לחייבו כרת דוקא על אכילה כזו שמביא לידי ייתובא דעתא, אבל אין לחייבו בכרת על האכילה שהיא לאחר ייתובא דעתא, ואדרבה משמעות לא תעונה משמע כן דהעיקר תלוי בייתיבא דעתא. ד ונראה דכיון שאמרה תורה דמצוה לאכול בערב יוהכ"פ, וממילא כשבא יוהכ"פ הוא שבע, והתורה אמרה להתענות כל הלילה והיום דלמחר. ולכאורה מה שייך עינוי דלילה כיון ששבע הוא מהאכילה דערב יוהכ"פ, וע"כ כוונת התורה דמחויב הוא להביא עצמו לידי עינוי, ובכל רגע ורגע שאינו אוכל מביא עצמו לידי עינוי, ואם אוכל הוא אכילה שנהנה ממנו, הרי ביטל את ההבאה לידי עינוי. - ומטעם זה יונה שם איסור גם על עצם האכילה ג"כ. ו ובזה יש ליישב ג"כ הא דהקשו בתוסי"ש מהא דסבר ר"ל בנזיר כ"ג דאכילה גסה אכילה, והיינו דבמקום שאמרה תורה אכילה בין למצוה בין לאיסור הנה גם אכילה גסה בכלל אכילה. אמנם הכא ביוהכ"פ שלא אמרה תורה לאיסור אכילה, ורק אשר לא תעונה כתיב. והיינו שאסור לו לאדם לעשות אופן שלא יעונה על ידי מניעת אכילה ושתייה. והוי בכלל זה גם אכילה ושתייה דלילה מפני שמעכב בזה העינוי. ולפי"ז אכילה גסה שהוא עצמו הוא בגדר עינוי אין זה בדין לא תעונה שאמרה תורה. ז ויש לעיין אם אוכל אכילה גסה כזו כל הלילה וכל היום בזה אחר זה אם חייב כרת, והיינו דיש לומר כיון דסו"ס מעונה הוא. או"ד דדוקא אם אבל אכילה גסה מבעוד יום, אבל לא באכילה גסה דיוהכ"פ עצמו. ונפק"מ לדינא אם אכל אכילה גסה ביוהכ"פ וחייב עליה. אם יש לחייבו עוד על אכילה שנייה באכילה גסה. ח ונראה עוד ביישוב קושיות התוסי"ש. שיש שני אופנים באכילה גסה. והיינו אופן אחד שגם אכילה הקודמת היתה בגסה, אופן שני שאכילה הקודמת לא היתה גסה, אבל אכילה דעכשיו היא לו למותר וגסה היא אצלו והנה בהא דנזיר שם מיירי דאכילה הקודמת לא היתה גסה, ובא לאכול הפסח בגסה, וזה סבר ר"ל דהוי אכילה, אבל הכא מיירי שהיתה אכילה הקודמת בגסה ועכשיו בא והוסיף זה לא נקרא אכילה כלל, וזה מדויק בלשון הרמב"ם בפר"ב משביתת עשור ה"ז וז"ל היה שבע מאכילה גסה שאכל עד שקץ במזונו ואכל יתד על שובעו, יעוי"ש. והיינו דהוי אכילה מטעם אכילה גסה הקודמת. ואפשר שזהו ג"כ כוונת התוסי"ש שכתב שיש חילוק באכילות שיש אכילה גסה מאד שקץ לאכול, ויש לך שאינה גסה כל כך עכ"ל, והביאור כמו שכתבנו. א שם, אמר ר' ירמי' אמר ר"ל זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, כי יאכל כתיב פרט למזיק. והקשה בגבו"א למאי קאמר משלם את הקרן פשיטא לא יהא אלא מזיק בעלמא ממון חבירו דודאי חייב בתשלומין יעוי"ש ונראה דר"ל בא לאשמעינו דליכא חיוב מלקות באכילה גסה דתרומה והיינו דלא תימא דדוקא מחומש מיעטה התורה אבל לא למלקות. ובא להשמיענו דליכא חיוב מלקות ג"כ, ואעפ"י דמיירי באכילה דשוגג דבלא"ה ליכא מלקות, אבל נפק"מ לחייבי מלקות שוגגין דסבר ד"ל בכתובות דף ל"ד דפטורין מטעם קילבד"מ. להכי בא ד"ל להודיענו דליכא באכילה גסה חיוב מלקות ג"כ- מטעם דהדי"ז כמזיק בידיו וברגליו. וכמו כן במזיק התרומה ע"י האכילה, כיון דלא נקרא אכילה אלא מזיק הוא, ובזה מיושב מה שהקשה בתוס' יוהכ"פ למה לא נקט ר"ל סתם מזיק את התרומה והיינו דד"ל בא לאשמעינן חידוש דין דמזיק ע"י אכילה דינו כמזיק בשארי איבריו, וכמוש"נ. ב ובעיקר הענין בהא דאוכל אכילה גסה דלא הוי אכילה, יש לעיין אם כן הדין בשארי איסורי תורה ג"כ, או"ד דדק ביוהכ"פ, ובתרומה כן הדין. ולכאורה אם כן הדין בכל איסורי תודה קשה מדוע לא אמרו כן בדרך כלל על כל איסורי תודה דאכילה גסה לא שמה אכילה. וממילא אני יודעים שכן הדין ביוהכ"פ ובאכילת תרומה. ובתוס' יוהכ"פ כתב דכן הדין בכל איסורי תורה, ורבותא קמ"ל ביוהכ"פ משום דהכתוב אומר תענו, ועכ"פ לא התענה, והיינו כשיתעכל המזון הראשון אכתי מיתבא דעתא מהמזון השני, יעוי"ש. אמנם קשה דזה ניחא גבי יוהכ"פ, אבל מה יאמר על אכילת תרומה, וגם עיקר הסברא דיהנה אח"כ אינו בהכרח דע"כ יש בזה יותר היזק לגופו מההנאה ומסתברא דלא יהנה מזה גם אח"כ, דאל"כ לא היה נקרא מזיק את עצמו. וגם תמהני מדוע לא כתבו הפוסקים בשארי איסורים דבאכילה גסה פטור. ג והנה לולא דמסתפינא אמינא דבכל איסורי תורה חייבה תורה על הנאת הגרון כר' יוחנן בחולין ק"ב, והאוכל אכילה גסה איכא הנאת הגרון,