נזר הקודש - יומא קנח

קבלת טומאה לחי. ואפשר דמפרש דבזה פליגי רבנן וריוה"ג, וסברת רבנן דכיון דטעון נחירה מן התורה להכי אינו מקבל טומאה, וזהו סברת הש"ס שמשני טעון קריעה ד שם, אמר ר' אלעזר האוכל חלב בזה"ז וכו' שמא יבוא בי"ד אחר וירבה וכו' אי נימא דמחייבי אכזית קטן וכו' לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ועי' בפירש"י, וקשה טובא מה שייך לומר דלא הוי שב מידיעתו, והא ע"כ מיירי שאכל בשוגג, ואילו ידע שחלב הוא לא הוי אכל אפילו בפחות מכשיעור מטעם דחצי שיעור ג"כ אסור מדאורייתא. ודוחק לומר דהש"ס פריך אליבא דר"ל דסבר חצי שיעור מותר מן התורה. והנה לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לכריתות דף ס"ג דף הספר, הגם באינו פורש מחצי שיעור לא נקרא שב מידיעתו. הנה יש ראיה מסוגיא זו ג"כ דבאינו פורש מחצי שיעור לא הוי שב מידיעתו, אבל קשה הא כיון דבשוגג מיירי. ואילו ידע דחלב הוא לא היה אוכל, וא"כ פריש הוא ג"כ מחצי שיעור, וא"כ נקרא שפיר שב מידיעתו, - ואפשר לומר דבעינן שיהיה שב מידיעתו מטעם החומר דכרת וחיוב קרבן, ולא סגי בפרישה דחצי שיעור וצ"ע. ה והנה בגבו"א הקשה מהוריות ג' בהא דנתחלף לו חלב בשומן, קדמוהו בזה בתוס' יוהכ"פ, ובמל"מ בפר"ב משגגות ובפרי"ג שם בה"א, יעוי"ש. י ע''ב. אמר ר"פ אכל אומצא ומילחא מצטרף, ואע"ג דלאו אכילה היא כיון דאכלי אינשי מצטרפין. והנה משמע דזה דוקא ביוהכ"פ משום דכל האוכלין מצטרפין לככותבת, ומלח ג"כ אעפ"י שלאו אוכל הוא, אמנם כיון דאכלי אינשי אומצא עם המלח שעליו וכמו שפירש"י ומלחא שעליה, וזהו שכך דרך אכילתה ורבותא הוא לגבי מלח דאעפ"י שלא אוכל הוא לגבי עצמו. וכמו שפירש ר"ח, יעוי"ש. - ומשמע שזה דולא לגבי יוהכ"פ אבל בשאר איסורים כגון בכזית חלב, ואין בהחלב כזית רק עם המלח, אין מצטרפין המלח לכזית. מטעם דאין היתר מצטרף לאיסור. ומשמע כן מדאמר ר"פ דין זה לגבי יוהכ"פ, ולא נקט זה בשארי איסורי תורה, והרמב"ם ג"כ נקט האי דינא ביוהכ"פ, ואע"ג דגם ביוהכ"פ אם אכל מלח לבדו אין זה איסור דלא עדיף מחומץ חי וכדומה, אמנם כיון דבהדי אומצא אוכלא הוא, להכי יש בזה תורת צירוף. שם. אמר ר"ל ציר שע"ג ירך מצטרף לככותבת, פשיטא מה"ד משקה הוא קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. ביאור הדברים דבזה שונה דינא דר"ל מדינא דר"פ והיינו דר"פ משמיענו דבאופן שנעשה אוכל בהדי האוכל דין אוכל עליו, ור"ל משמיענו דכל משקה דבהדי אוכלא אוכלא הוא, ודין זה ג"כ רק לגבי יוהכ"פ. משום דתליא בייתובי דעתא מה שמיתבא דעתא מטעם אוכל ששיעורו בככותבת, משא"כ לגבי שארי איסורים הוי הציר הזה תורת משקה עליו ואוכלין ומשקין אין מצטרפין, וזהו ג"כ מדאמר ר"ל להאי דינא בווהכ"פ. וכן יש לדייק מדברי התוסי"ש ד"ה קמ"ל שכתבו מ"מ לגבי יוהכ"פ כל דבר אכילה אוכל הוא יעוי"ש. משמע שרק לענין יוהכ"פ כן הדין. וכן מוכח מסוגיא חולין ק"כ דאיתא שם אלא חלב דקריש ופריך מאי איריא דקריש אפילו לא קריש נמי, דאמר ר"ל ציר שע"ג ירק מצטרך לככותבת ביוהכ"פ. ומשני התם משום יתובי דעתא יעוי"ש, מבואר להדיא דסברא זו דאכשורי אוכלא הוי כאוכלא לא הוה רק לגבי אכילה דיוהכ"פ, וזהו ע"כ כוונת התוסי"ש. ובתוס' יוהכ"פ כתב ג"כ שזהו רק ליוהכ"פ, אבל לא העיר מהסוגיא וגם לא כתב מדברי התוסי"ש. והנה יש לעיין היאך הדין במי ששרה פת יבש פחות מככותבת, וע"י צירוף המים נתמלא לשיעור כותבת אם דינו כמו אכשורי אוכלא כמו הא דציר שע"ג ירק או"ד דשאני ציר שתולדתו מן הירק, וכמו שפירש"י בחולין ק"כ דהך ציר הוא ציר היוצא מן הירק. ולהכי כשבא בהתחברות למינו נחשב כאוכל, אבל אין זה שייך לשארי משקאות, וממילא לא הוי אלא שיעורא דרבנן כמבואר במנחות נ"ד. ואפילו אם נפרש דהאי ציר הוא שמטבילין בו אוכלין, וכמו שפירש"י בל"א שם, ג"כ איכא למימר דכיון שכן הדרך שמטבילין בו דוקא זה נקרא אכשורי אוכלא להיות חשב אוכלא, וזה לא שייך בשארי משקאות או"ד כיון דהאי פת הוא יבש ונחוץ לשרותו במשקה כדי לרככו להיות ראוי לאכילה אפשר דנקרא ג"כ אכשורי אוכלא להיות נחשב כאוכל עצמו. והיינו דללישנא דפירש"י דמיירי ציר שמן הירק, משמע דוקא מפני שתולדה דירק הוא. - אבל לל"א דמיירי בציר שמטבילין בו, יש לעיין היאך הדין בנידון דידן, וצ"ע. א שם, אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור מ"ט אשר לא תעונה כתיב פרט למזיק ופירש"י וז"ל לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו, יעוי"ש. ביאור דבריו דכיון שמזיק את עצמו הרי קרינן לזה שהוא בעינוי אעפ"י שאכל מפני שהאכילה עינוי הוא לו, והיינו שאין זה אכילה מטעם שהוא אכילה גסה. וקשה למ"ל הא טעמא הלא בלא"ה הלא עיקר העינוי בחסרון יתובי דעתא, והיינו דאם על ידי האכילה מייתבא דעתא עבר על אזהרת התורה. והנה באוכל אכילה גסה דהיינו שהוא שבע, והאכילה הוא לו למותר, וא"כ אין באכילה זו יתובי דעתא כיון שגם בלעדי האכילה דעינוי מיושבת דעתו עליו. וביותר כמו שפירש"י שאכל לילי יוהכ"פ שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה. וא"כ לא הוי באכילה זו יתובי דעתא. ובאופן זה לא תקשה ג"כ הא דהקשו התוסי"ש דר"ל סבר בנזיר כ"ג דאכילה גסה שמה אכילה, יעוי"ש. והיינו דאעפ"י דשמה אכילה בעלמא, אמנם שאני הכא דכל עיקר חיובא הוא משום יתובי דעתא והכא ליכא יתובא דעתא כיון דבלא"ה דעתו מיושבת עליו. ב לכן נראה דאכילה דיוהכ"פ יש בה שני איסורים, והיינו דמלבד זה דאסרה תורה לבוא לידי ייתובי דעתא על ידי אכילה ושתיה, הנה גם עצם האכילה ושתי' הוי איסור בפני עצמו, כשארי איסורי תורה, ונפק"מ לדינא בחולה ביוהכ"פ ואכל בככותבת, ובא לידי ייתובי דעתא. מ"מ אסור לו לאכול עוד ככותבת שני' מטעם איסור אכילה דיוהכ"פ והוי עצם איסור גם מצד עצמו. ומטעם זה אין לפטרו באכילה