נזר הקודש - יומא קנז

איתא רבא) דאמר משום דהוי פרי ופרי לא בעי סוכה עכת"ד, והנה לכאורה ע"כ סוגיות חלוקות הן וסוגיא דהכא לא סברה כסוגיא דברכות שם, הרי סוגיא דבברכות נדחה מכה סוגיא דידן, וא"כ הוי ההכרח לחדש דין זה דפרי לא בעי סוכה, וא"כ לכאורה אין הוכחה זו שכתב הרמב"ן מוכרחת. אבל נראה דסברת הרמב"ן כך הוא דהנה רבה דמשני דפרי לא בעי סוכה, וא"כ אכתי תקשה הא דקתני פחות מכביצה דהרי בפרי אם לא בעי סוכה אין הבדל בין כביצה לפחות, וע"כ גם רבה מוקים הא דפחות מכביצה, דכביצה בעי נטילה וברכה כמו שמדייק כן הש"ס שם בברכות, וא"כ כיון דגם לרבה צריך לפרש הדיוקא הא כביצה לענין נטילה וברכה, וא"כ לפי"ז אין הכרח לפרש לענין פרי דלא בעי סוכה, כן נראה שזהו כוונת הרמב"ן. ולזה מצדיק הר"ן שיטת הרב אלפס שהשמיט להאי דינא דפרי לא בעי סוכה, ולפי"ז קשה טובא להרמב"ם שכתב להלכה דפרי לא בעי סוכה. ו וביותר תקשה לפי מה שכתבנו לעיל לפרש דסוגיות חלוקות הן ופליגי בפלוגתא אם מן התורה יש חיוב ברכת המזון מדאורייתא גם בכביצה, וסוגיא דהכא סוברת דמדאורייתא בעינן שביעה, ממש, ומדרבנן יש חיוב בכביצה, ודוקא בקביעותא, ושיטת הרמב"ם בפר"א דברכות דמדאורייתא בעינן שביעה ממש, יעוי"ש. וא"כ אין לדייק הא כביצה בעי נטילה וברכה. וא"כ לפי"ז שינויא דרבה דמשני דפרי לא בעי סוכה, אכתי תקשה למה נקט פחות מכביצה, כיון דאין לדייק לענין נטילה וברכה כיון דזה תליא רק אם יש חיוב בדאורייתא באכילה דכביצה, וא"כ אין הכרח לחידושא דרבה כלל. ויש מקום לומר דזהו שיטת הרב אלפס ג"כ. ותקשה להרמב"ם שפסק דפרי לא בעי סוכה. יא ונראה דתירוצא דרבה הוי הכרח לכו"ע והיינו דלפי המבואר בכריתות י"ד דגרוגרות בינוני יש בו שני זיתים. גם מבואר דביצה יש בה שלשה זיתים לפי החשבון י"ח גרוגרות לששה ביצים כמבואר בפר' כיצד משתתפין וברמב"ם פר"א מעירובין. ולפי"ז שתי כותבות בינוניות יש בה ארבעה זיתים, וא"כ יש בהם יותר מכביצה, וביותר אם נפרש דמיירי בגרוגרות בלא גרעין, וכמו שפירשו הכא בתוסי"ש. וא"כ תקשה לר' צדוק היאך אכלם חוץ לסוכה, וא"כ אפילו אם אמדינן דכותבות דגרוגרות הגסה ובגרעינתה פחותה מכביצה, אבל ע"כ שתי כותבות הוי יותר מכותבת וגרעינתה, ואף בלא הגרעינין הוי עכ"פ כביצה, וא"כ היאך אכלם ר' צדוק חוץ לסוכה. ולזה הוי אוקימתא דרבה הכרח, דפרי לא בעי סוכה, וכל אכילתן אכילת ארעי הן ולא בעי סוכה. יב וע"ד הדיוק הא כביצה טעון סוכה יש לפרש בדברי רבה כך, דהיינו שמפרש דשני ענינים הן הא דשתי בותבות דרבן גמליאל עם האוכל דפחות מכביצה דרבי צדוק והיינו שזהו בדמיון דעיקר החידוש דאכילת ארעי לא בעי סוכה. והיינו דבפירות שכל אכילתן אכילת ארעי מותר לאכלם חוץ לסוכה כמה דבעי. ואכילת פת דוקא בפחות מכביצה הוי אכילת ארעי, אבל כביצה בעי סוכה. וזהו שאמר שאין לדייק מהא דשתי כותבות להא דרבי צדוק שאוכל פחות מכביצה. - והיינו שמביא התנא שמעיקר הדין מותר לאכול השתי כותבות חוץ לסוכה אעפ"י שהם כביצה או יותר, וזהו מפני שהם אכילת ארעי וזה נלמד מעובדא דרבי צדוק שאכל פחות מכביצה חוץ לסוכה, מפני שהוא אכילת ארעי, וכיון שבפירות כל אכילתן אכילת ארעי, וא"כ מוכח שמן הדין לא בעי פרי סוכה. ולפי"ז אין הכרח לומר דרבה סבר כאוקימתא דסוכה לדייק הא כביצה טעון נטילה וברכה, ושפיר פסק הרמב"ם דפרי לא בעי סוכה אעפ"י שסבר דגרוגרות הגסה עם גרעינתה הוי פחות מכביצה, כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם. יג והרב אלפס ע"כ סבר דיש קביעותא לפירות, ואין הבדל בין פת לפירות ואם אדם אוכל כשיעור ביצה פירות יש לה דין קביעות ובעי סוכה, ושתי כותבות בלא גרעיניהן לא הוי כביצה, וגרוגרות הגסה עם הגרעין שבה הוי פחות מכביצה כאוקימתא דרב זביד, וסבר הרב אלפס דהא דאיתא בכריתות דכותבת הוי כשני זיתים, וממילא שתי כותבות הוי ארבעה זיתים שהם יותר מכביצה שהיא שלשה זיתים, ע"כ מפרש הרב אלפס שזהו כותבת עם גרעיניהן. אבל כותבת בלא הגרעין הנה שתי כותבות הוי פחות מכביצה, ואתי שפיר הא דרבי צדוק גם בפירות שאכל פחות מכביצה חוץ לסוכה, אבל בכביצה בעי סוכה. והנה יוצא מזה דפליגי רבותינו בפירושא דסוגיא דכריתות אם מיירי שם הכותבת עם הגרעין או בלא הגרעין, ונפק"מ לדינא לענין פירות אם בעי סוכה, וכמוש"נ בס"ד. יד שם, נכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור. - הקשה בגבו"א הא קיי"ל אין עונשין מן הדין, ולשיטת הרמב"ם בפר"א מחו"מ דיש מלקות דב"י באופן שעשה מעשה עכת"ד. הנה בספרנו שאילות משה חאו"ח סימן י"ב מבואר הענין לנכון, גם בביאור הסוגיא דביצה ז' שם. א דף פ', ואימא בן פקועה טעון קריעה. ויש לעיין הא דטעון קריעה הוא משום מראית עין גרידא, - אבל מן התורה דינו כשחוט ממש. ולכאורה יש ראיה מזה לשיטת הרבינו ישעי' הובא בשיט"מ ב"ק מ"א דבעי נחירה מדאורייתא, יעוי"ש. ואתי שפיר הא דקאמר הש"ס טעון קריעה דהיינו נחירה, ומטעם זה מדאורייתא לא נקרא אוכל, עיין בספרנו נזר הקודש למנחות מ"ה דף הספר. ב והנה נראה שהוקשה לרש"י הא דטעון קריעה. ופירש"י שזהו הא דתנן חולין ע"ד קורעו ומוציא את דמו, והיינו כוונת רש"י דלא הוי אוכל מטעם איסור דם. אבל יש להעיר להפוסקים דמתירין לאכול אומצא, עי' תוס' חולין י"ד ד"ה ונשבין הבריא. וא"כ הוי אוכל גמור באכילה דאומצא. ואפשר דשיטת רש"י כהרמב"ם בפר"ו ממ"א הי"ב דאסור לאכול אומצא. והראב"ד פליג שם. וזהו דשיטת הראב"ד כשיטת התוס', ואפשר דשיטת רש"י כשיטת הרמב"ם אבל לשיטת הראב"ד והתוס' תקשה היאך יפרשו הא דקאמר הש"ס הכא טעון קריעה, אם לא דסברי כשיטת הרבינו ישעי' וצ"ע. ג וגם לרבינו ישעי' יש להעיר לריוה"ג בחולין ע"ה דסבר דב"פ מקבל טומאה מחיים. - וקשה אם בעינן נחירה מן התורה הלא דיני כחי, ואין