נזר הקודש - יומא קנה

היתר לאיסורו. כיון שאין כאן איסור, וכעין זה כתבו התוס' בפסחים מ"ד ע"ב ד"ה והוא הדין ובקדושין ל"ח ע"ב בראה"ע, יעוי"ש. אבל לפי"ז הלא גם גבי נדה כן הדבר דלאחר שתטהר אין זה נדה, וא"כ הלא אין כאן היתר להאיסור כיון דלא נאסרה מעולם באופן זה שטהורה היא, ודוחק לומר דשאני שבת ויוהכ"פ שהם כמו גופין מוחלקין, עי' כריתות ט"ז, ונדה גוף אחד הוא. י ונראה דלפי מה שכתבו הראשונים דטבילת נדה נלמד מקרא אחר. ולולא הלימוד השני הוי אמרינן דנדה אחרי כלות שבעה ימי טומאתה טהורה היא. ולזה אמרה תורה עוד קרא והדוה בנדתה לומר שבנדתה היא עד שתבוא במים. נמצא ששתי גדות בתורה. א) השבעה ימים שהן ימי נדתה. ב) אחרי כלות הימי טומאה, אעפ"י שאינה נדה מצד הדם, מכל זה תורת נדה עליה מצד שלא טבלה עדיין, והנה השבעה ימי נדה המה כמו שבת ויוהכ"פ התלוי בזמן, ולזה לא שייך לומר היתר לאיסורו כמו דלא שייך לומר היתר לאיסורו בשבת וביוהכ"פ. - אבל לנדה השנייה שהוא מצד חסרון טבילה, אשר נדותה אינה תלויה בזמן אלא רק בטבילה תטהר, הנה איסור זה יש לה היתר דהרי אם אינה טובלת הרי היא באיסור נדה כל ימיה. ובאיסורה עומדת, והטבילה מטהר אותה ומתיר לאיסורה, נמצא דיש היתד לאיסורה ממש, ובזה יובדל איסור נדה מאיסור שבת ויוהכ"פ כמו שנתבאר. א ע"ב, מהו לצאת בסנהדל של שעם ביוהכ"פ וכו' מתיב רמב"ח הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ודבי יוסי אוסר ותני עלה ושוין שאסור לצאת בו ביוהכ"פ, וביאור הדברים דהקב של הקיטע הוא של עץ, והרי"ז כמו של שעם וכמו שפירש"י. וא"כ חזינן דאעפ"י דלא הוי מנעל לגבי שבת, וזהו טעמו של רבי יוסי דאוסר לצאת בו בשבת, ומ"מ לגבי יוהכ"פ סבר רבי יוסי דנקרא מנעל. והנה לכאורה קשה טובא דלמא באמת לא הוי מנעל לרבי יוסי, ולהכי אסור ביוהכ"פ משום דסבר יש עירוב והוצאה ליום הכפורים. ולהכי אסור לשניהם, לר' יהודה אסור מטעם דמנעל הוא דהרי משום זה מתיר לצאת בו בשבת, וממילא ביוהכ"פ אסור מטעם דמנעל הוא, ולר' יוסי אסור ביוהכ"פ דכיון דלאו מנעל הוא הוי משא ואיסורו ביוהכ"פ כמו בשבת. ב ונראה דכיון דכל עיקר הטעם דלא הוי מנעל לר' יוסי הוא מטעם הואיל ואינו שוה בכל וכדפירש"י. והנה זה דוקא בכל השנה. - אבל ביוהכ"פ שאסור במנעל, ורק מותר בדבר שאינו מנעל. וא"כ אם סבר ר' יוסי דזה אינו מנעל וכל העם מותר בו ביוהכ"פ, וממילא לא הוי בזה משום משא. - וא"כ אפילו אם יש איסור הוצאה ביוהכ"פ, מ"מ לא נחשב זה למשא, וא"כ מדוע אסור ביוהכ"פ, וע"כ הוא משום דחשוב מנעל. וכעין זה כתב הר"ן וז"ל ומיהו איכא למידק דנהי דמידי דלאו מנעל ליכא למיחש בי' משום נעילת הסנדל, אכתי היכי נפקי בי' הני רבנן, דכיון דלא הוי מנעל משוי הוא ואסור לצאת בו וקיי"ל דיש עירוב והוצאה ליוהכ"פ וכו', אבל לדידי לא קשיא דכי אמרינן דמידי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו ה"מ בשבת דכיון דמנעל מותר בו כל מידי דלאו מנעל הו"ל משוי ואסור לצאת בו, אבל ביוהכ"פ שהמנעל אסור ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין לא הוי משוי, אלא כמנעל הוי לההוא יומא עכת"ד יעוי"ש. וזהו ג"כ הפירוש בהסוגיא דאם אמרינן דסבר ר' יוסי דלאו מנעל הוא ורק אסור ביוהכ"פ משום דהוי משוי, דזה לא שייך ביוהכ"פ דכיון דאסור במנעל. ממילא לא הוי משוי, ודק בשבתות השנה הרי זה למשא כיון דכל העם לובשין מנעל. משא"כ ביוהכ"פ דכולם אינם נועלים מנעל, להכי נחשב זה למנעל ביוהכ"פ דלא נחשב למשא, ומזה מוכיח הש"ס דע"כ טעמו דד' יוסי דאוסר ביוהכ"פ הוא משום דדינו להיות מנעל. ג והנה כשמסיק הש"ס אלא אמר רבא לעולם דכו"ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי מר סבר גזרינן דלמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות, ומר סבר לא גזרינן והיינו ר' יוסי דאוסר בשבת סבר דגזרינן וכו', - ולכאורה קשה טובא דלמא אוסר ביום הכיפורים ג"כ מטעם גזירה זו. והקשו כן בתוסי"ש, יעוי"ש. אבל לפי מה שפירשנו יש לומר דגזירה זו גזרינן באופן דלאו מנעל הוא אבל במנעל שלובשין אותו בני אדם לא שייך גזירה זו, דאל"כ יש לאסור תמיד משום דלמא משתמיט ואתי לאתויי. - וע"כ באופן שלובש כדרך שלובשין בני אדם לא שייך גזירה זו. ובזה אתי שפיר לפי מה שפירשנו דיש הבדל בין שבת ליוהכ"פ דבשבת שכל העם לובשין מנעל כי אורחי', ובזה שמשנה יש לחוש לדלמא משתמיט ואתי לאתויי, וזהו מפני דהוי עליו משוי. - משא"כ ביוהכ"פ דלא הוי עליו משוי, מטעם שכל העם אין לובשין מנעל, להכי אין לחוש לדלמא משתמיט, ומדאסר ר' יוסי ללבשו ביוהכ"פ ע"כ משום דסבר דמנעל הוא ליוהכ"פ ד והנה הרמב"ם השמיט הא דתניא ושוין שאסור לצאת בו ביוהכ"פ, וזהו משום דכיון דבאמת לאו מנעל הוא. ורק קרינן לי' מנעל מטעם דעכ"פ מגין הוא על הרגל. ומזה משמע דכל מידי דמגין נקרא מנעל, ואין יוצאין בו ביוהכ"פ. וכמו שמדייק מזה הבעה"מ דכל מידי דמגין אסור. אמנם כיון שכל הני תנאי ואמוראי היו לובשין מנעל של שעם ביוהכ"פ. וזהו שיטת הרב אלפס, ועיין במלחמות ובד"ן וכן הוא לדינא. א דף ע"ט, בעי ר"פ ככותבת שאמרו בגרעינתה או בלא גרעינתה. ופירש"י כמוה וכגרעינתה יחד, או"ד כמוה או כגרעינתה יעוי"ש. ולכאורה לפי מה שאיתא לקמן שאמר ר"פ עצמו היינו דאמרי אינשי תרי קבי דתמרי חד קבא דקשיתא וסריה. - א"כ חזינן דהגרעין הוי יותר מהתמרא. וא"כ קשה היאך אפשר לפרש בהמשנה כמוה או כגרעינתה דהלא אם יש שיעור חיוב בכמוה, וא"כ הוי יותר מכשיעור בכגרעינתה, וגם מדברי רבי ירמיה שמשני אין שתי כותבות בלא גרעינתן לא הוי כביצה, כותבת הגסה וגרעינתה הוי יתירה מכביצה, וא"כ לפי"ז שוב אין מקום לבעי' דר"פ הכא לפרש המשנה כמוה או כגרעינתה, וצ"ע.