נזר הקודש - יומא קנד

ג ונראה לבאר דברי הגאון. והוא דהנה עיקר השאלה טבילה לנדה מנין, הכוונה דכיון דלא כתיב בהדיא דבעי טבילה אחרי שבעה ימי נדותה, א"כ יש מקום לומר דלאחר כלות ימי נדותה תורת מגע עליה - דע"כ מתורת מגע לא יצאת בדוגמא בהא דסדין שהיא טמא מדרס והובא במנחות כ"ד ואעפ"י שכל השבעה ימי נדותה תורת אב הטומאה עלי' מפני ראייתה. אבל אחרי כלות השבעה ימים יצאת מתורת רואה, ונשאר עלי' תורת מגע. - ונפ"מ דלבעלה טהורה. וטעונה טבילה לטהרות. ועל זה השיב הגאון דיש ק"ו ממגעה, והיינו, דאם אמרינן כן דאיקלשא טומאתה מתורת ראיה, להיות עליה רק תורת מגע והוית ראשון לטומאה. - וא"כ לפי"ז צריך להיות המשכבות ומושבות שבתוך שבעה ג"כ להיות טהור לגמרי, והיינו דכיון דהאב שלהן נעשה ראשון לטומאה. ממילא איקלשא טומאה מהמשכבות ומושבות לגמרי מטעם דאדם וכלים אינם מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכיון שהאב שלהן נעשה ראשון, וממילא תולדותיהן שלאו כיוצא בהן לטומאה נעשו טהורים לגמרי, דע"כ לא יהיה טפל חמור מן העיקר וכיון שמצינו שאמרה תורה להצריך טבילה למגע שלה א"כ חזינן דלא איקלשא טומאת נדה ממנה כלל. וממילא צריכה טבילה גם לבעלה. כן נראה בביאור דברי הגאון ד ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה דאם אמרינן דכוונת הגאון למידרש ק"ו, א"כ לפי מה דקיי"ל אין עונשין מן הדין, א"כ אין לענשו בעונש מלקות אם בא על הנדה קודם טבילה, וזה לא שמענו, וביותר דגם בכרת אמרינן אין עונשין מן הדין כדמשמע בפר"ג דמכות בהא דאיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו יעוי"ש. ומזה יש להעיר על הרא"מ בפ' אמור שכתב דכלפי עונש שמים עונשין מה"ד - אבל עכ"פ לענין מלקות ע"כ אין עונשין מה"ד לכו"ע ולדברי הגאון תצא דבד חדש שאין עונש מלקות בבא על הנדה אחרי כלות השבעה. וקודם טבילה אבל לפי מה שפירשנו אין כוונת הגאון בתורת דרשא דק"ו אלא בא להוכיח דמכח זה דיש טומאה למגעה. דמזה מוכח ע"כ דלא איקלשא טומאה מאב שלהן. ולשון ק"ו הוא רק על דרך השאלה אבל אין כוונתו למידרש בזה ק"ו והכוונה בדבריו כמו שכתבנו ה והנה לא דמי זה להא דאיתא בב"ק שכתבנו לעיל דבמקום שיש ספ"ס דלבעלה טהורה, ולטומאה טמאה מטעם ספק טומאה ברה"י. ולא אמרינן דכיון דאיקלשא טומאה מאב שלהן מדוע תהי' טמאה לטהרות. נראה דשאני התם דהספ"ס הורה לן דלאו נדה היא. ולגבי טהרות חידשה תורה דליכא ספיקא מטעם דהתורה עשתה ספק כודאי. אבל ע"כ לא אמרה התורה כן בתורת בירור, אלא דין הוא בטהרות, וכמו שביארנו בארוכה בספרנו דברי סופרים בסימן י"ג. ומטעם זה אין מחזיקין מזה לזה. וכל אחד קם אדיני'. משא"כ בדינא דידן אם אמרינן דאיקלשא טומאתה לבעלה ולא הוית אלא בתורת מגע טומאה ע"כ אית לן לומר דאיקלשא הטומאה גם ממגעה, וכמו שכתבנו לעיל. ו והנה התוס' בחגיגה י"א ד"ה לא נצרכה אלא לשיעור מקוה, לא הוי מצי למימר לבעלה דלא כתיב כדפירש בה"ג דלא נפקא לן אלא בק"ו דהשתא לטהרות כתיב ורחץ, לבעלה דכרת לא כש"כ. דהא לאו מילתא היא דמהאי ק"ו לא מצי נפיק דק"ו פריכא הוא דהא כמה חציצות וכוונה דבפר"ב דחולין מצינו לטהרות ולא לבעלה, יעוי"ש. מבואר מדברי התוס' דמפרשי דברי הגאון דהאי ק"ו הוא כפשוטו מתורת ק"ו. -והיינו דאם נחמיר בנגיעה שאינו בכרת, כש"כ דנחמיר באיסור כרת. והרי"ז דלא כמו שפירשנו בכוונת הגאון. ולהכי הקשו שפיר דהק"ו פריכא הוא. אבל לפי מה שפירשנו לא הוי זה בגדר ק"ו אלא שע"כ מדבעי הנוגעים טבילה, מוכח דהטומאת נדה בתקפה. ויש ליישב ג"כ מה שהקשו התם מדוע לא קאמר הש"ס דכוונת התנא בהא דשנה טהרות שהכוונה לטבילת נדה דלא כתיבא בהדיא. משום דכיון דכתיבה טבילה להנגיעות הרי"ז כאילו כתיב בהדיא גם להנדה עצמה. ז עוד כתבו התוס' הכא ור"ת פירש דנפקא מדכתיב במי נדה ודרשינן במס' ע"ז ע"ה מים שהנדה טובלת בהן, יעוי"ש. וקשה דזה ניחא אם אמרינן דטבילת כלים הניקחין מן העכו"ם בעי טבילה מדאורייתא מהאי קרא אבל הלא לאו לכו"ע היא ותקשה לדידהו טבילה לנדה מנין. ובגבו"א הקשה בזה, ונראה דהר"ת סובר ג"כ דרשא דר"ע בשבת ס"ד והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבוא במים. אמנם הוקשה לר"ת בהא דאיתא שם בשבת דזקנים הראשונים לא דרשו כן אלא דרשו והדוה בנדתה שלא תכחול ולא תתקשט. וא"כ מנין להם שנדה טובלת במים, על זה אמר ר"ת דהזקנים הראשונים ילפי מהא דכתיב במי נדה, וראיתי להרשב"א בחידושיו לשבת שם כתב וז"ל ולזקנים הראשונים איכא למימר דנפקא לן מבמי נדה ור"ע ס"ל דלמא ההיא לטהרות, אבל לבעלה דחול הוא לא צריכה עכ"ל, ולפי"ז ע"כ צריך לומר דזהו נם כן כוונת הר"ת דבא ליישב שיטת הזקנים הראשונים. וזה מוכרח גם לתירוץ הר"י שפירש דנלמד מן והדוה בנדתה, וכוונת התוס' דתירוץ הר"ת ותירוץ הר"י חדא הוא. ח והנה גם בתוס' יבמות מ"ז ע"ב הובא דבריהם, והנה בתוסי"ש הביא יש מפרשים וז"ל וי"מ דכתיב ומזה מי הנדה, מכאן לנדה שצריכה מים עכ"ל ותמוה טובא דהלא זה בהזאה מיירי, ומי הזאה אינה מי מקוה, וצ"ע. ט איתא בירושלמי פר"א דמגילה ה"ו במשנה אין בין שבת ליוהכ"פ וכו' ושם בש"ס הא בתשלומין שניהן שוין. מתניתין רנב"ה וכו' מה נפיק מן ביניהון רבי אחא בשם ר' אבונא נערה נדה ביניהון, על דעתי' דדנב"ה מה שבת אין לה היתר אף יוהכ"פ אין לו היתר ואלו יש להן היתר אחר איסורן יעוי"ש, ויש להבין מ"ש שבת ויוהכ"פ מאיסור נדה הלא גם לשבת ויוהכ"פ יש היתר לאחר איסורו כמו שיש היתר לנדה אחר כלות ימי הטומאה. וע"כ הביאור בזה דבשבת עצמו ויוהכ"פ בעצמו כל זמן שהוא שבת וכל זמן שהוא יוהכ"פ אין להם היתר, ומה שמותר לאחר השבת ולאחר יוהכ"פ לא שייך בזה לומר דיש