נזר הקודש - יומא קנג

מים. אבל שארי משקאות הם בכלל אכילה, והרי הם אכילה ממש. ודין זה דשתיה בכלל אכילה מבואר ברמב"ם במקו"א. ושתיה דהכא הכוונה ממים. וזה תענו את נפשותיכם שאמרה תורה, והכוונה עינוי שיש בו אבידת נפש. ו ולכאורה יש להעיר בהא דאיתא לקמן ע"ו ע"ב והא איפכא קא נסיב לה דתנן מניין לסיכה שהיא כשתיה ביוהכ"פ אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבוא כמים בקרבי וכשמן בעצמותיו, ופירש"י ד"ה שהיא כשתיה אלמא מים דקרא שתיה היא וכו' יעוי"ש. והנה מבואר מזה דשתיה דמים הוא דומיא דסיכה דשמן, וא"כ לכאורה יש לומד דאין חיוב כרת בשתיה דמים כמו שאין חיוב כרת בסיכה דשמן אפילו להשיטה דהפוסקים דסברי דהחמשה עינוים הוי דאורייתא אבל חיוב כרת אין בהם. אבל נראה דזהו הכוונה דהתנא שאמר אעפ"י שאין דאיה לדבר זכר לדבר. והיינו דע"כ אין לדמות שתיה דמים שיש בזה אבידת נפש לסיכה שהיא לתענוג. וע"כ דכן הדבר, והיינו דהסיכה הכוונה לתענוג. דהרי סיכה שאינה של תענוג מותר ביוהכ"פ כמו"ש התוס' לקמן ע"ז ד"ה מנין לסיכה וכו' ומים לשתיה הוי איפכא דדוקא כשבאה להשקיט את הצמא אסור. ואפילו לשיטת הרמב"ם בפר"ג משביתת עשור דסיכה בין של תענוג ובין אינה של תענוג אסור יעוי"ש, אבל עכ"פ אין לדמות סיכה לשתיה דמים מטעם דהשתיה דמים יש בה אבידת הנפש כמו שכתבנו לעיל, וא"כ ע"כ לא הוי אלא זכר לדבר. שם, מלמד שנצטוה משה על השחיטה. בתוי"ש הקשה הרב ר' אפרים דהכא משמע יש שחיטה לעוף מן התורה אליבא דרבי, ואילו בנזיר כ"ט אית לי' לדבי כדי לחנכו במצות, וע"כ אין שחיטה לעוף מה"ת וכו' ועוד תירץ דשמא היה סבור דלא קאכיל כהן מליקה כמו חטאת העוף הבא על הספק, יעוי"ש. ויש לעיין דהלא אם סבר דבי דיש שחיטה לעוף מה"ת א"כ הוי מליקה נבלה ומטמאה ג"כ. וא"כ הרי גם אם לא יאכל כהן אכתי איכא איסור דאורייתא בזה שמכניס טומאה למקדש ואינו דומה לחטאח"ע הבא על הספק דשאני התם דכיון דהתורה אמרה להביא חטאה"ע, א"כ תורת קרבן עליה. משא"כ אם עיקר הקרבן הוא מפני חינוך מצוה שהוא מדרבנן, א"כ הוי המליקה נבלה ממש. ומזה יש להביא ראיה לזה שכתבנו לעיל בפד"ק דטומאת עוף טהור שהוא בבית הבליעה אין עליו איסור כניסה למקדש, כין שכל עיקר טומאתו רק בבית הבליעה, ומקודם לזה אין עליו טומאת אב הטומאה להיות חייבין עליו בכניסה למקדש. ועי' בספרנו גזר הקודש לזבחים דף ס"ב דף הספר. דף פ"ח, אמר רב יוסף מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים ולית הלכתא כוותי', והנה מבואר דלא בעינן עד צוארה במים מדקאמרי הש"ס ולית הלכתא כוותי'. ויש להעיר בהא דאיתא ביבמות מ"ז גבי טבילת גיורת ומושיבין אותה עד צוארה במים יעוי"ש, ואיתא שם במקום שנדה טובלת שם גד ועבד משוחרר טובלין כמו שמבואר שם, נמצא דטבילת גרים ואשה נדה שניהם שוים בדיניהם לענין טבילה, וכיון שגבי טבילת גיורת מושיבין אותה עד צוארה במים, א"כ ע"כ גם נדה כן הדין. ודוחק לומר דזהו רק לענין חציצה ועוד דאיזה סברא יש להחמיר בגיורת יותר מנדה. ואפשר לומד דשאני גיורת מפני שלא יסתכלו בה הבי"ד. אבל גם זה דוחק דהרי השני הת"ח עומדים שם מבחוץ. והנה בשו"ע יו"ד סימן קצ"ה סל"ו כתב דצריך שיהיה המקוה גבוה ממעל לטבורה זרת, והגר"א ז"ל כתב שם וז"ל דאל"כ תשחה הדבה, וצריך כדרך גדילתה כנ"ל בסל"ה ועי' ביומא ע"ח וצ"ל דעד צוארה דוקא אין צריך וכתב הרשב"א דז"ש בספד"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין עכ"ל. וכוונת דבינו הגר"א ז"ל דע"כ המשנה דמימיו מדודדין ובשביל זה אינו יכול לטבול, ושנה התנא להניח שם חבילי עצים בכדי שיגביהו המים למעלה ויכול לטבול באופן שיתכסה במים, אבל לא בעינן מים עד הצואר, וכשיש זרת מן הטבור בזה בטוח שיתכסה במים כדרך גדילתה. ומוכח מזה דלא בעינן מים עד הצואר, וע"כ מפרש הגר"א ז"ל שזהו כוונת הש"ס הכא דמסיק ולית הלכתא כוותי', אבל תמוה מהא דיבמות דאמרו שם ומושיבין אותה עד צוואדה במים, ואפשר שזהו הדין בלכתחילה. ומה דקאמר הש"ס הכא ולית הלכתא כוותי' היינו לענין דיעבד, אבל תמוה מדוע לא כתבו הפוסקים דין זה בלכתחילה, וצ"ע. א כתבו בתוס' שאלו מקמי' דב יהודה גאון טבילת נדה מדאורייתא מנלן, והשיב ק"ו ממגעה. ביאור הדברים דכיון דכתיב בקדא דכל מה שנגעה בנדותה צריך טבילה, אעפ"י שהנגיעה הוי בגדר תולדה דטומאה, כש"כ היא עצמה צריכה טבילה. אבל יש לעיין דהלא כל זה לענין טומאה, אבל אכתי לא ידעינן שחומר נדה עלי' לבעלה ועומדת היא באיסור כרת. וכיון שלא כתיב בתורה טבילה לנדה יש מקום לומד דאחרי כלות שבעת ימי נדותה אעפ"י שטמאה היא לטהרות ולמקדש, אבל איסור נדה פסקה ממנה. ועוד הלא יש לומד דלאחרי כלות שבעת ימי נדותה לא הוית נדה אלא דין נוגעת בגדה יש לה שהיתה נוגעת בגדה בהיותה בנדותה, וא"כ לא הוי אלא לטהרות. ב והנה מצינו כזה דיש אופן אשר לבעלה טהורה אעפ"י שטמאה היא לענין טהרות, והוא בהא דאיתא ב"ק י"א ובתוס' שם ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד, והקשו בתוס' ה"ד אי ברה"ר אפילו בחד ספיקא טהור. ואי בדה"י אפילו בספ"ט נמי טמא וכו' וי"ל דשמעתין איידי לענין לאוסרה לבעלה עכ"ל, מבואר מזה דבספ"ס טהורה לבעלה אפילו אם טמאה היא לטהרות. וא"כ ה"נ יש לומד דבהשלמת שבעה ימי נדה טהורה היא לבעלה אפילו בשלא טבלה, אעפ"י שטמאה היא לענין מהרות מטעם הק"ו ממגעה. וא"כ אכתי תקשה מנין שאשה טובלת לנדותה לבעלה, והנה אפשר לומד דכל עיקר כוונת הגאון לענין טהרות, וכן מצאתי בגבו"א שמפרש כן כוונת הגאון דרק לטהרות השיב כן. אבל דוחק לפרש כן מטעם דלא יספיק לענין טבילה דלבעלה.