נזר הקודש - יומא קנב

והנה הרמב"ם בפר"ג מתו"מ ה"ג כתב וז"ל חטים שירדו בעבים יש בהם ספק אם אני קורא בהם ממושבותיכם לפיכך לא יביאו ואם הביא כשר עכ"ל ויש להבין מדוע פסק לקולא בדיעבד הלא הוי ספיקא דאורייתא שהוא לחומרא. ונראה דהרמב"ם מפרש כפירש"י שבלעו העבים ספינה מליאה חטים. נמצא דהחטים הם מארץ ישראל, ויש להם חזקת כשרות והספק נולד אח"כ אם נתבטל הא דמושבותיכם או לא, וממילא מוקמינן אחזקה דמעיקרא. ובזה יש ליישב הא דכתב מרן הא דפירש"י, ולא הביא הא דפירשו התוס' דמיירי בנס. והיינו דאם נפרש שנבראו החטים בנס, והספק אם קרינן לזה במושבותיכם, א"כ אין כאן חזקה דכשרות ויש לפסוק לחומרא גם בדיעבד, ומזה הוכיח מרן דהרמב"ם מפרש כפירש"י. ע"ב. מכאן למדה תורה דר"א שלא יאכל אדם בשר אלא בערב. וקשה דכיון דנתינת בשר שאלו שלא כהוגן נתנו להם שלא כהוגן והוא בערב. וא"כ היאך נלמוד מזה לאכול בשר בערב כיון שהוא שלא כהוגן ומצאתי בתוסיוהכ"פ שמביא קושיא זו בשם הר"י פינטו ז"ל. ונראה דזהו כוונת רש"י שפירש דניתן להם שלא כהוגן שהוא בזמן סעודה תיקון הבשר לא יוכשר לזמן אכילה, ומזה מובן שזמן ירידת הבשר הוא זמן סעודה. שם, מה אני מקיים ויתד תהי' לך על אזנך. וקשה לשיטת הרמב"ם והרא"ה דין זה דוקא במקום המלחמה, עי' רמב"ם פר"ז מהל' מלכים, ובהחינוך מצוה תקס"ז, ונראה דכיון דגם כשהי' במדבר הי' עוסקין במלחמה, כמו מלחמת סיחון ועוג וגם אז היו אוכלין את המן, וזהו שפריך הש"ס מה אני מקיים ויתד וגו' א דף ע"ו, שתיה בכלל אכילה שנאמר ואכלת וגו' שכר שתיה הוא וקריא רחמנא אכילה. ולקמן יליף מהא דמעש"ש. וקשה דמכל הני מוכח דחמרא בכלל אכילה. אבל אין מזה שום הוכחה למים. וא"כ מניין לשתיה דמים שאסור ביוהכ"פ והנה אפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' ד"ה גמר שכר שכר לרבי יהודה דלא יליף גז"ש מנא לי' דשתי' בכלל אכילה, יש לומר מסברא וכו' כדאמרי אינשי תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתי, יעוי"ש, והנה לגבי שתיה דמים, הוי שתיה בכלל אכילה מצד הסברא. אבל זה דוחק דלפי"ז מדוע מהדרי למידרש מקראי. וא"כ ע"כ דסברי דאין ללמוד מסברא, וא"כ אכתי קשה שתיה דמים מנלן כיון דמקראי אין ללמוד רק לחמרא. ובזה מסתברא דשתיה כזו קרובה לאכילה מפני דהוי מידי דמיזן. והרי אנו רואים דאין לוקחין בכסף מעשר מים מפני שלא הוי מידי דמיון. וא"כ מנלן דשתיה דמים אסור ביוהכ"פ כיון שזה לא הוי בכלל אכילה לכל הלימודים האלה. ובתפאר"י מביא בשם תשובות הלכות קטנות שמסתפק בשותה מים ביוהכ"פ אם חייב מטעם דלא זיינו יעוי"ש. ובסברא זו שפיר קשה בסוגיא דידן דלית לן לימוד דמים הוי שתיה בכלל אכילה. והנה מה שכתב בתפא"י שם דלא אשכח תנא למינקט פטורא ביוהכ"פ רק בהנך דאינן ראוין לשתיה משמע דמים בכלל חיובא הוא. לדעתו אישתמיטתי' תנא דנקט בהדיא דמים בכלל העינוי. והוא בהא דתנן לעיל ס"ז הרי מזון הרי מים. חזינן דמים דומיא דמזון. ובירושלמי פר"ו דיומא ה"ד איתא רבי חייא בר בא הוי מישתעי הדין עובדא חד בר נש הוי מהלך בשוקא וברתי' עימי' אמרא לי' ברתא אבא צחייה אנא אמר לה אורכן צובחר ומתת, יעוי"ש. מבואר מזה דשתיה דמים איתא בכלל חיוב דיוהכ"פ באכילה. ב ונראה דהנה לכאורה קשה טובא בלא"ה מנלן גבי יוהכ"פ דשתיה בכלל אכילה כיון דלא כתיב ביוהכ"פ אכילה אלא תענו כתיב ועיניתם. וא"כ מניין לשתי' שהוא בכלל אכילה והלימודים המורים דשתיה בכלל אכילה. התם אכילה כתיב. ובתוספת יוהכ"פ הקשה בזה וכתב דכיון דכתיב תענו וכתיב ויענך מה התם עינוי אכילה אף כאן עינוי אכילה, והו"ל כאילו כתיב הכא תענו מאכילה ושתיה בכלל, עכת"ד, יעוי"ש. והנה עוד יש לומר דהא דכתיב ויענך הכוונה להא דכתיב דברים ח' ויענך וירעיבך.- והתם הכוונה רעב ללחם וצמא למים, וכמו שכתב שם הרמב"ן וז"ל וספר הנס שעשה להם, ולמען ענותך שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא, וצמאון וגו' יעוי"ש, ולפי"ז הרי כתיב שתיה בקרא זה דלמען ענותך. - וממילא מי מבכלל עינוי דיוהכ"פ גם לחיוב כרת, וכמו שנתבאר. ג עוד נראה לפי המבואר לעיל שדרשו רבותינו והאבדתי את הנפש ההיא עינוי שהוא אבידת הנפש ואיזה זה אכילה ושתיה וכו' עינוי שיש בו אבידת הנפש. והביאור בזה דבמניעה זו כאכילה או שתיה ימות. וא"כ יש בכלל זה גם שתיה דמים. וגם מדרבי ישמעאל דיליף מהא דויענך כדפירש"י הכוונה ע"כ גם להשתיה דמים שהוא אבידת נפש. - והצמא למים הוא ג"כ בכלל רעבון. וכן מוכח שם בירושלמי דרבי ישמעאל מוסיף מהא דויענך וירעיבך שזהו בכלל אבידת הנפש ושתיה דמים יש ג"כ בזה, וכמוש"נ. ד והנה לפי מה שמבואר הנה שתיה דמים ישנה בכלל עינוי דיוהכ"פ גם אם אמרינן דשתיה לאו בכלל אכילה, אלא שתיה דמים מטעם עצמו אסור ביוהכ"פ וחיוב כרת עליה מטעם הלימודים שדרשו מהא דואבדתי את הנפש, שהוא דבר שיש בו עינוי נפש ואין לך עינוי נפש יותר גדול מי שיצמא למים. וגם מהלימוד מויענך, דהרי זה כמו דכתיב בהדיא דיש בכלל ויענך גם הצמא למים, ולפי"ז ע"כ הא דקאמר הש"ס דחיוב שתיה ביוהכ"פ הוא מצד דיש בשתיה שהוא מטעם דשתיה בכלל אכילה. זהו דוקא לשארי משקאות חוץ ממים. דע"כ בשארי משקאות לא שייך עינוי נפש, דהרי יכול אדם לחיות בלעדם, וגם אין זה בכלל ויענך. ולהכי לרבות שארי משקאות לחיוב שתיה ביוהכ"פ אין לנו לרבותם, אלא מפני שהמה בכלל אכילה, וזה ברור. ה והנה הרמב"ם בפר"א משביתת עשור כתב וז"ל מצות עשה אחרת יש ביוהכ"פ והיא לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר תענו את נפשותיכם וכו' יעוי"ש. ולכאורה מדוע לא כתב דהשתיה בכלל אכילה. וע"כ דסבר הרמב"ם דהשתיה דהבא היינו