נזר הקודש - יומא קנא

הכזית פיגול בכלל הככותבת, אבל כיון שעכ"פ משום יוהכ"פ נתחייב אח"כ משום יוהכ"פ לחודיא, להכי הרי זה בדמיון למלאכה. והא דנקט התנא מחמור לקל. זהו מפני שבעינן דומיא למלאכה שחיובו כרת. ואח"כ מרבה שחל איסור יוהכ"פ על נבלה ועוד, אעפ"י שאינה דומה למלאכה בחיוב כרת. וזה הוי דין מחודש ביוהכ"פ שחל על איסורי. והנה לפי פירוש זה לא אתיא זה כר"ש דסבר שבועות כ"ד האוכל נבלה ביוהכ"פ פטור. א דף ע"ה קלל את כנען אוכל מה שרבו אוכל וכו'. וקשה הא האי דינא מידרש בעבד עברי דכתיב כי טוב לו עמך, עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר כמבואר בקדושין כ', אבל כל האי דינא ליתא אלא בעב"ע. משא"כ כנען שהוא עבד כנעני. וא"כ היאך קאמר התנא אוכל מה שרבו אוכל. ובתוס' יוהכ"פ מפרש דהכוונה שאינו יכול לומר לעבד עשה עמי ואינו זנך יעוי"ש. אבל אינו מדויק בלשון התנא. ב ונראה דמזה מוכח דגם בעבד כנעני מחויב האדון לפרנס לעבדו במה שמפרנס את עצמו. היינו בהמין, דהיינו אם הבעה"ב אוכל פת מחויב ליתן לעבדו ג"כ פת. אבל יכול ליתן לו פת גרוע, או גם פת קבר, וזהו מאותו המין, ואם הוא שותה יין מחויב ליתן להעבד ג"כ יין. - אבל יכול ליתן לו יין חדש, אעפ"י שהאדון שותה יין ישן. ודי לו להעבד כנעני שמקבל מזון מזה המין שהאדם אוכל אעפ"י שהוא גרוע. אמנם בעבד עברי שאמרה תורה כי טוב לו עמך הכוונה כי גם בזה המין מחויב האדון ליתן להעביד מן הטוב שבמין זה ממש. ועוד יתר על זה שהעבד מוקדם ולפעמים שאין לו אלא כר אחת מוכרח למוסרו להעבד כמבואר שם בתוס' בשם הירושלמי ג שם תניא אידך גד שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון. - וקשה טובא מרוע לא חשו להבחנה בימי משה, לבלי להצטרך לסמוך על המן שהוא בגדר נס, ואין סומכין על הנס. והלא פלוגתא דאביי ורבא בפסחים ס"ד והלכתא כרבא דאין סומכין על הנס ואעפ"י שמסיק הש"ס דהבחנה הוא דרבנן כמבואר ביבמות מ"ג, ושם ק', - אעפי"כ ע"כ צריך לומר דהיו נוהגין כן משום דיש לחוש שלא ישא אחותו מאביו. ד ונראה דהכוונה לאותן הספיקות שנעשו קודם מתן תורה דהיינו בהיותם במצרים ודין בן נח להן שמותרים באחות האב, - כמבואר בסנהדרין נ"ח וברמב"ם פר"ט מהל' מלכים. וממילא לא היה להם נחיצות להקפיד על ההבחנה. ואעפ"י שמוזהר על אשת אביו אפילו לאחרי מיתת אביו כמבואר שם וברמב"ם, ולר' אליעזר נפק"מ לאחות אביו שאסורה לב"נ כמבואר בסנהדרין שם, וא"כ היה להם לחוש להבחנה גם במצרים ואפשר שלא היו חוששין לספקות בב"נ. ואפשר דספק מותר לב"נ, ואלה שיצאו ממצרים ולא קיימו הבחנה. על זה הודיעם המן. ה ובזה יש ליישב מה שקשה טובא היאך סומכין על המן שהוא בגדר נבואה שאין סומכין על זה מטעם כי לא בשמים היא. ומצאתי בתוסיוהכ"פ שהעיר בזה טובא. אבל לפי מה שפירשנו דרק על מה שעשו במצרים הודיעם המן. - וטרם שבאו לקדושת ישראל דהיינו קודם מתן תורה סמכינן שפיר גם על נבואה, דלא גרע מעד אחד שנאמן בב"ג אבל פשיטא דלאחר מתן תורה היו זהירים בהבחנה בכדי שלא לכנס לספקות, וזהו דבר המסתבר. שם, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרת לי וכו'. ובזה קשה טובא איך מוציאין ממונא במקום שבעינן שני עדים. ועוד קשה מדוע אמר משה שימתינו עד למחר, ומדוע לא אמר כדין דבגודרות אין להם חזקה, ושייך העבד להאדון הקודם ולא נאמן לומר לקוח הוא, עי' תוס' יוהכ"פ, ונראה דע"כ מיירי שאין עדים להמערער שהוא שלו - דאל"כ ע"כ הדין מבורר עפ"י עדים כמבואר בחו"מ סימן קל"ה. וכיון שאין עדים אז הדין עם המחזיק כמבואר שם. אבל ע"כ שאין זה חזקה גמורה בתורת מבדר, אלא שאין ביד בי"ד להוציא מספיקה. ומה"ט הדין לדידן דצריך לשבע שבועת היסת. ובזמן משה לא היתה עדיין שבועה זו. ולהכי אמר משה דינו לבוקר משפט, והמן מברר, ובזה שפיר סומכין על המן כמו שמהני לדידן שבועת היסת. שם, מלמד שירדו לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן. - והנה הביאו זה למשכן. - והנה מבואר דגם בהני שבאו ע"י נס ג"כ כשרים לנדבת המשכן. וזהו דקאמר הש"ס במנחות ס"ט ע"ב בחטין שירדו בעבים אי למנחות פשיטא ומיירי שם שהובאו בעבים ע"י נס, כמבואר בתוספות - ורק לשתי הלחם הוי הבעי' מטעם דכתיב ממושבותיכם. איברא דיש לעיין שם מה מקום יש להסתפק הלא ע"כ זה לא נקרא ממושבותיכם, וא"כ מאי בעי הש"ס שם, וצ"ע. ונראה דהביאור בזה דמפרשי התוס' דהבעי' הוי הא דאמרה תורה מושבותיכם אם הוא בחיוב, או שהוא בשלילה למעט חוץ לארץ ותו לא, אבל חטין שירדו בעבים שפיר קרינן להו מושבותיכם מפני שאינן מחוץ לארץ. וע"כ הא דלא נחית רש"י לפרש כן. נראה דסבר רש"י דחטין שנבראו בנס לא הוי עלייהו תורת חטין האמור בתורה, ולא חל עליהו תורת לחם. ולהכי פירש"י דהחטין הן חטין מהאדמה. ורק ירדו בעבים ע"י שבלעו חטין והורידו וע''ד הא דהקשו התוס' שאם הם מארץ ישראל וכי נאסרין הן על ידי כך, יעוי"ש אפשר דסברת רש"י דלא קרינן בזה ממושבותיכם תביאו שהכוונה הבאה עפ"י אורחי' דמילתא, משא"כ הבאה כזו שיוצא מדרך הרגיל. והנה לפי"ז יש לעיין בהני אבנים ומרגליות שהביאו העננים אם בריאתן על ידי נס הנה לשיטת רש"י הם אינם האבנים שאמרה תורה כיון דליתא עלייהו תורת אבנים, דכמו שלא הוי החטין שעל ידי נס תורת חטין עליהן. הנה כן אין על אבנים תורת אבנים. וע"כ לשיטת רש"י הוי האבנים אבנים ממש. והעננים הביאו אותן מאיזה מקום אחר. ולא חסרון הבאה הכא כיון דלא אמרה תורה בזה ממושבותיכם.