נזר הקודש - יומא קנ

רבית בפחות משו"פ הא איצטריך לאו ברבית לפחות משו"פ וכו' יעוי"ש. ויש לעיין הלא פחות משו"פ הוי חצי שיעור, ומהיכי תיתי שיש בזה לאו גמור, ומדוע לא נימא דפחות משו"פ הוי כמו חצי שיעור בעלמא. ואם לא שייך בזה איסור חצי שיעור מטעם דלא שייך בזה חזי לאיצטרופי מטעם דכיון דלא יתן הלוה יותר מחצי פרוטה כמובן, א"כ היאך שייך לדון בזה לומד דעל זה נאמרה הלאו דרבית, הלא אם לא שייך בזה איסור חצי שיעור מן התודה, א"כ פשיטא דלא שייך בזה הלאו דרבית. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דכל מקום שאמרה תודה הלאו, ואם אינו נצרך לכשיעור, אז יש לדונו על פחות מכשיעור, ויש לנו לדון כן דהלאו קאי על פחות מכשיעור דאז לא בעינן חזי לאיצטרופי, וגם אם לא חזי לאיצטרופי, אמרינן דישנו באיסור אזהרה דלאו, כמו גבי חלב בפחות מכשיעור וכמו גבי חמץ בפחות מכשיעור. ולהכי גם גבי רבית אם לא נצרך הלאו על השיעור, יש לנו לומר דהלאו נאמר על פחות מכשיעור. והא דלא הקשו התוס' דלימא בגזל על פחות משו"פ או באונאה, משום דהני איתא במחילה, ופחות משו"פ ישנה במחילה. אמנם ברבית דגם במחילה איכא איסור דבית, ואין מחילה מועלת כמבואר בהרא"ש פרק איזהו נשך, וזהו שיטת הגאונים, להכי שייך לומר דהייתור לאו אתי לרבית, ומדלא מוקים הש"ס לפחות משו"פ לרבית שפיר הוכיחו התוס' מזה דאין איסור רבית לפחות משו"פ. ואפילו לשיטת הרמב"ם דמחילה ברבית מותר כמבואר הפר"ד ממלוה ולוה הי"ג. אמנם כיון דבמתנה אסור גם לשיטת הרמב"ם, ופחות משו"פ שנותן הלוה למלוה הרי"ז בגדר מתנה ואסור. כב והא דבאמת ליתא דבית בפחות משו"פ מבואר בתוס' ובהרא"ש שם דזה ממועט מכלל ופרט וכלל, דבעינן דבר שגופו ממון יצאו פחות משו"פ שאין גופו ממון יעוי"ש. - אבל עכ"פ מוכח מזה דבאופן שאמרה תודה לחצי שיעור שהוא בלאו לא בעינן חזי לאיצטרופי, כמוש"נ. כג והנה הרמ"ה הובא בטור סימן קס"א דאפילו בפחות משוה פרוטה אסור מן התורה, יעוי"ש. - ולכאורה תמוה טובא דמה שייך לאסור פחות משו"פ ברבית כיון דלא חזי לאיצטרופי. וליכא בזה אזהרה דלאו ג"כ דהרי לא מוקים הש"ס הייתור לאו לרבית, ומצד חצי שיעור לא שייך הכא. והנה הפרישה כתב דסבר הרמ"ה דחצי פרוטה ברבית כדין חצי שיעור באיסורין יעוי"ש. אבל תמוה דהלא לא דמי לאיסורין מטעם דלא שייך הכא חזי לאיצטרופי כד ונראה דהנה פליגי גדולי אחרונים בדבר שאינו מקפיד כמו פחות משו"פ וכדומה, דאין בו משום גזל אם הוא מטעם הפקר, וזהו דעת הגאון נוב"ק חאה"ע סימן נ"ח, ודעת הגאון באבני מלואים סימן כ"ח אות מ"ט דהוא בגדר מתנה יעוי"ש. ויש לומר דסברת הרמ"ה דבאמת גם פחות משו"פ נקרא ממון, אלא שאין בי"ד נזקקין לזה להוציא מידו. וממילא נעשה זה כמתנה מהבעלים. - וכיון שברבית גם מתנה אסור, ממילא יש בזה הלאו דרבית ממש. ובמקום שאזהרה דלאו לא בעינן חזי לאיצטרופי, ולהכי סבר הרמ"ה דיש בפחות משו"פ איסור רבית ממש. וגם אינו ממועט מהכלל ופרט וכלל שכתבו התוס' והרא"ש כיון דלענין רבית הרי"ז גופו ממון כיון שלא ניתן במתנה הרי יש בזה חשיבות דממון. כמוש"נ. שם, ת"ר תענו את נפשותיכם וכו' מה מלאכה דבר שחייבין עליו כרת במקום אחר, אף עינוי נפש דבר שחייבין עליו כרת במק"א ואיזה זה פיגול ונותר וכו', וקשה טובא היעלה על הדעת שיאכל ביוהכ"פ פיגול ונותר. ובתוספת יוהכ"פ כתב לפרש דהכוונה בשר קדשים שיצוייר כרת בפיגול ונותר, יעוי"ש. אבל אינו במשמע בדברי התנא שאמר דבעינן דומיא למלאכה שחייבין עליו כרת. ובמלאכה הכוונה שעושה מלאכה זו ממש וכשם שחייבין עלי' כרת בשבת, כן חייבין על מלאכה זו ביוהכ"פ. והנה לפי"ז גם העינוי נפש הכוונה חיוב כרת ממש, וזהו אם הכוונה פיגול ונותר היינו ממש פיגול ונותר. וא"כ תמוה היעלה על הדעת שיאכל פיגול ונותר ביוהכ"פ אשר צריכין לזה לימוד לומר שזה בכלל העינוי. היינו שלא יאכלם. ועוד דשיעור פיגול ונותר הוי בכזית ושיעור עינוי ביוהכ"פ הוא בככותבת, ואינו חייב עד שיאכל כשיעור הזה. נמצא דבכל השנה חייב כרת בפיגול ונותר כשיעור כזית, וביוהכ"פ חיובו בשיעור גדול. והנה יש לפרש דהכוונה לחייבו שתים, דהיינו דכשיאכל כשיעור כותבת חייב גם כן משום יוהכ"פ, - ובש"ס שלנו נרשם בצדו דזהו הפירוש לחייבו שתים. אבל גם זה תמוה דהלא לא הוי דומיא דמלאכה דליתא אלא חד חיובא דכרת. ואף שיצוייד במלאכה חיוב שתים בשחל יוהכ"פ בשבת, אבל זה תליא בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע בחולין ק"א. ונראה לפרש בשני אופנים. א) דכיון דאמרה תורה דבעינן דומיא דמלאכה שחייבין עליה במקום אחר. וזהו פיגול ונותר, א"כ הכוונה דמיירי בפיגול ונותר שנעשה ביוהכ"פ גופי', ולא חל איסור פיגול ונותר אאיסור יוהכ"פ דקדים וא"כ הוי חיוב יוהכ"פ בחילוף פיגול ונותר. - ואעפ"י דחיוב פיגול ונותר הוא בכזית, ושיעור יוהכ"פ בככותבת, וא"כ הוי כזית פיגול שיעור שלם ויוהכ"פ הוי חצי שיעור, ע"כ סבר האי תנא דלא חל אחצי שיעור ג"כ. ב) כוונת התורה ללמדנו דחל איסור יוהכ"פ על פיגול ונותר. ויצוייר דהוי משום יוהכ"פ, ואין בו משום פיגול ונותר. והיינו במה שהוי עודף מכזית, והעודף לא הגיע לכזית, נמצא שעל העודף חייב משום יוהכ"פ ואין בו משום פיגול ונותר. - והשיעור מכוון דיש בגרוגרת שני זיתים כמו שאיתא בכריתות י"ד, והרמב"ם כתב בפר"ב משביתת עשור דגרוגרת הוא פחות מכביצה כמעט. וא"כ כשאוכל פיגול או נותר כגרוגרת, אין לחייבו משום פיגול רק על כזית. ומכזית עד ככותבת לא הוי עוד כזית אלא הוא פחות מעט. וחייב משום יוהכ"פ ושפיר נקרא שחייבין עליו במקום אחר, דהיינו בכזית והכא ביוהכ"פ שמחייבין אותו על העודף מטעם יוהכ"פ הרי אין כאן שני חיובים על השיעור דככותבת, וזהו דכשאכל כזית נתחייב משום פיגול, ועל העודף חייב משום יוהכ"פ ולא משום פיגול ואעפ"י שע"כ