נזר הקודש - יומא קמז

ובה' שגגות מיירי שהשביעוהו בעודו הדיוט ואח"כ נתמנה למלך עכת"ד, יעוי"ש. והנה לכאורה כן הדבר דאם לדינא דאזלינן בתר מעיקרא כהא דתנן בפד"ג דהוריות חטאו עד שלא נתמנו ואח"כ נתמנו הרי אלו כהדיוט. וכן פסק הרמב"ם בפרט"ו משגגות ה"י. וה"נ כן הדין בדבר שמיעת הקול, -אבל תמוה שסתם הרמב"ם בזה. -ועוד דהרי כתב הרמב"ם שם בשגגות שהוא מטעם שלא חלק הכתוב קרבן מלך מקרבן העם. ואם מיירי שחטא בהדיוטותו, ודינו כהדיוט, א"כ אין לו דין מלך לענין זה. וא"כ הוי הטעם משום דהדיוט הוא לענין זה. וגם הראב"ד לא פירש כן בכוונת הרמב"ם כמבואר. ובעיקר הענין מבואר בספרנו נזר הקודש לכריתות דף צ"ב דף הספר. א שם גופא חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ור"ל אמר מותר מן התורה, רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל, ור"ל אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא. ויש לעיין לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אם הוא איסור עשה או איסור בלאו, ורק מלקות אין בו מטעם דלמלקות בעינן שיעור. והנה ר' יוחנן מביא ברייתא אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב. והנה משמע מזה דהריבוי דכל מרבה לאזהרה שהוא בלאו, ורק מלקות אין בו מטעם דאין לוקין בפחות מכשיעור. ובזה יש לדייק בהא דהקשו בתוסי"ש וז"ל מיהו קשה להר' אלחנן דמאי שנא דהכא לא יליף מכל חלב אלא איסור אזהרה בעלמא ולא מלקות, ואילו בפסחים בפרק אלו עוברין מ"ג יליף מכל מחמצת לא תאכלו דגן גמור על ידי תערובות ונוקשה בעיניה בלאו, דמאי שנא כל מחמצת לא תאכלו, וכל חלב לא תאכלו עכ"ל. וקשה הא שפיר אפשר לומר דגם הא דכל חלב הכוונה ללאו, והא דליתא מלקות בחצי שיעור, הוא מטעם דהוי הללמ"מ דאין מלקות בפחות מכשיעור, ואינו דומה להא דתערובות חמץ ונוקשה בעיני' דיש גם מלקות דשאני התם דהוי שיעור שלם, משא"כ בהא דחצי שיעור דאעפ"י דאיכא אזהרת לאו, ומ"מ מלקות ליבא מפני שהוא פחות מכשיעור, וזהו מטעם הללמ"מ. ונפק"מ לענין כוי דג"כ מתרבי מכל חלב דכיון דמרבינן לאזהרה ישנו גם למלקות ולמ"ד דכוי בריה הוי שפיר לוקין ג"כ. ולמ"ד ספק הוי אין מלקות מטעם דאין לוקין מספק. אבל אזהרת לאו איכא, וכן משמע מפירש"י ד"ה כוי שהוא ספק ואין בו כרת וחצי שיעור שאינו בעונש מנין שהוא באזהרה יעוי"ש. משמע מפירש"י דהאזהרה נאמרה בין על חצי שיעור ובין על כוי. וא"כ לפי"ז שפיר הושווה הדרשא דכל, בין הכא ובין התם וא"כ מה הקשה ה"ר אלחנן וצע"ג. ב וכן יש לדייק גם מדברי הרמב"ם בפר"א ממ"א הי"ג וז"ל כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו עכ"ל, וכתב המ"מ וידוע שאין לוקין על הספיקות יעוי"ש. והיינו דהרמב"ם סבר דכוי ספק הוי ולא בריה, וליכא מלקות בספיקא אבל ע"כ סבר הרמב"ם דהוי אסור מדאורייתא באזהרה דל"ת. וזהו כפי פירושו של הה"מ מדכתב שאין מלקין על הספיקות. וע"כ דמפרש דסבר הרמב"ם דהוי אזהרה דל"ת דאל"כ דלא הוי ל"ת אלא איסור גרידא הא בלא"ה אין מלקות, דהרי למלקות בעינן אזהרה דל"ת, וא"כ מבואר דמפרשי דהכל חלב מרבה גם לאזהרה. וממילא למ"ד דכוי בריה הוי א"כ רבתה תורה גם לעונש והיינו עונש לאו. אבל לא עונש כרת דע"כ כדת ליכא בחלב כוי אפילו למ"ד בריה הוי, דאל"כ היאך יפרש הברייתא דקאמרה כוי וחצי שיעור שאינו בעונש. וע"כ דכרת ליכא בכוי אפילו למ"ד כוי בריה בפני עצמה. והיינו מפני שאינו חלב הקרב על המזבח. אבל עכ"פ מוכח מזה דרבתה תורה לחצי שיעור ולכוי דישנם באזהרת לא תעשה כמבואר. ג והנה בהא דפריך הש"ס איצטריך קרא לאתויי ספיקא. והקשו התוס' דאיכא דוכתי דפריך איצטריך קרא לרבויי ספיקא ואיכא דוכתי דלא פריך. וכתב הגאון בתוספת יוהכ"פ דזה אתי שפיר לשיטת הסוברים ספד"א מה"ת לחומרא, ולהכי במקום שאמרה תורה להקל כמו הא דעשירי ודאי ולא עשירי ספק, לא שייך למיפרך איצטריך קרא למעוטי ספיקא, משום דמסברא הו"א דחייבים במעשר. - משא"כ הכא דגם מסברא אמרינן דאסור, וא"כ שפיר "פריך איצטריך קרא לאתויי ספיקא. ומזה יצא להקשות על הרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת להקל, דלפי זה שפיר איצטריך קרא לאסור יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו דבריו תמוהין, דהלא אפילו אם ספד"א מה"ת לחומרא, אבל ע"כ לאו אין בו, והכא מרבה הכתוב דישנו באזהרה דלאו, והרי"ז כאילו עשאה הכתוב לספק כודאי איסור להיות באזהרה דלאו. וגם מה שכתב דלולא שאמרה תורה עשירי ודאי ולא ספק היה נוהג בו מעשר מספיקא. וקשה הא בלא"ה כיון דספק הוא אין להקריבו בתורת מעשר מטעם דהוי חוב"ע. אבל יש לומר דהכוונה היכא דבטל ברובא ועפ"י סברת הרא"ש הובא בשיט"מ ב"מ דחידשה תורה דגם רובא ספק הוי, מטעם דעכ"פ ודאי לא הוי אבל קשה בעיקר היסוד דהרי חידוש לאו איכא הכא. וא"כ קשה לכו"ע מאי פריך איצטריך קרא לאתויי ספיקא. ובע"כ מוכרחין אנחנו לפירוש התוס' דכוונת הש"ס דבדבר שהוא שוה בכולהו לא שייך ספיקא, דקמי שמיא גליא. ד וראיתי בתורת חיים לחולין כ"ב דמפרש ג"כ ביישוב קושיות התוס' דבמקום שאמרה תורה להקל שפיר איצטרך קרא להחמיר, וכתב דגבי מעשר לולא שאמרה תודה למעט ספק הוי אמרינן דמעשר מספק ויאכל המעשר במומו, וכמו כן בספק בהרת בעינן קרא לטהר, אבל הבא בכוי בלא"ה הוי אסרינן מספיקא. יעוי"ש. ובמהרי"ט חיו"ד סימן א' מחזק דברי התוס' אשר גם שיטת הרמב"ם לפרש כפירושם של התוס', יעוי"ש. אבל עכ"פ אנו רואים אשר הגדולים ההם המהרי"ט והתו"ח לא נחתו לפרש דחידשה תורה שיש אזהרה דלאו בספיקא. אבל לפי מה שביארנו שיטת הרמב"ם לפי פירושו של הה"מ דחידשה תורה אזהרה דלאו הכא גבי כוי, א"כ שוב אין לדייק מהכא מידי לענין ספר"א.