נזר הקודש - יומא קמה

הלכתא ואפקי' ממשמעותי' לחייבו דוקא בכשיעור, והמל"מ השיג עליו וסבר דמן התורה אין חשיבות כלל לפחות מכשיעור, והא דאסור מן התורה גם חצי שיעור זהו חידוש התורה יעוי"ש. והנה לפי"ז סברת החכ"צ דחצי שיעור אסור מטעם דאחשבי' זה שייך דוקא לשיטת המל"מ, אבל לשיטת הרא"מ לא שייך סברא זו דאחשבי', אלא ע"כ הוא מטעם דחזי לאיצטרופי. ונפק"מ בין הטעמים לדינא כך הוא, דאם אמרינן משום דחזי לאיצטרופי, לפי"ז באופן שגמר בדעתו שלא לאכול יותר מחצי שיעור ליכא איסור תורה, אבל אם הטעם משום דאחשבי' להחצי שיעור, דאז גם אם גמר בדעתו שלא לאכול יותר מחצי שיעור ג"כ אסור מן התורה, ואדרבה יותר חשיבות נתן להחצי שיעור אם גומר בדעתו שלא לאכול יותר, והמאירי סובר ע"כ כשיטת הרא"מ דסתם אכילה בתורה יונח גם על משהו. והנה לענין יוהכ"פ בין כך ובין כך שפיר יש לומר דמודה רבי יוחנן דחצי שיעור לא הוי אלא איסור דרבנן, והיינו דאם הטעם משום דחזי לאיצטרופי יצוייר שגמר בדעתו שלא לאכול יותר, ולטעם דאחשבי', לא שייך ביוהכ"פ מפני דלא מהני אחשבי' כיון שהאיסור לא הוי על האוכלין רק על גברא כמו"ש לעיל. ח והנה לפי"ז יש לעיין הא דאיתא בירושלמי תרומות פר"ו דמודה ר"ל ביוהכ"פ דחצי שיעור אסור מן התורה, וזה הוי היפך לפי ש"ס דילן. ודוחק לומר דכוונת הירושלמי דמודה ר"ל באוכל כזית שהוא שיעור מעליא בכל איסורי תורה ורק לגבי יוהכ"פ הוי פחות מכשיעור, ובזה מודה ר"ל כיון דהוי דבר חשוב בעלמא. וע"כ צריך לומר דסברת הירושלמי דשאני יוהכ"פ כיון דהאיסור על האדם שאני. והיינו דר"ל סבר בודאי דפחות מכשיעור לית בי' ממשא כלל, כסברת המל"מ, וכל זה שייך אם אנו דנין על המאכל. משא"כ כשאנו דנין על האדם, היינו שהאדם מוזהר שלא לאכול ע"כ אזהרתו גם על פחות מכשיעור, ורק אין עונשין על פחות מכשיעור. ולשיטת הירושלמי לר' יוחנן פשיטא שאסור ביוהכ"פ פחות מכשיעור דבר תורה. ולשיטת הירושלמי ע"כ הא דתנן יוהכ"פ אסור באכילה ושתיה שהכוונה על חצי שיעור אסור מן התורה, וא"כ ממילא גם החמשה עינויים מדאורייתא, ולשיטת ש"ס דילן החמשה עינויים הוי רק מדרבנן כמוש"נ. ט ויש לעיין לד' שמעון דסבר בכל איסורי תורה דכל שהוא למכות היאך הדין ביוהכ"פ אם חייב על מלקות על פחות מכשיעור כותבת. ונראה דהנה בטעמו של ר"ש כתב הריטב"א במכות בשם הרמ"ה דהוא משום דאחשבי' ולהכי באוכל במזיד דשייד אחשבי' חייב מלקות. אבל לענין קרבן דבא אשוגג דלא שייך אחשבי' להכי בעינן שיעור שלם. והנה יש לומר עוד בטעמו של ר"ש דסבר דסתם אכילה הוא משהו כשיטת הרא"מ. והנה אם נתפוס שהוא מטעם אחשבי' י"ל דגם ביוהכ"פ שייך טעם זה לפי שיטת הירושלמי שכתבנו לעיל. אבל אם נאמר כשיטת ש"ס דילן דלא שייך אחשבי' ביוהכ"פ א"כ גם לר"ש אין לומר משהו למכות. וגם אם אמרינן הטעם משום דסתם אכילה במשהו, אפשר שזה דוקא במקום שאמרה תורה בלשון אכילה. אבל ביוהכ"פ שלא נאמרה האיסור בלשון אכילה אלא לא תעונה כתיב ובציר מככותבת לא מייתבא דעתי', וא"כ גם לר"ש בעינן שיעור שלם. ומה"ט ניחא דלא אישתמיט חד תנא לומד דלר"ש לוקה בכל שהוא ביוהכ"פ. י והנה מסוגיא דשבועות כ"א ע"ב יש להוכיח דסבר הש"ס דסברת ד' שמעון דמחייב בכל שהוא שזהו מפני שסבר דסתם אכילה בכל שהוא והוא דבעי הש"ס בטעמי' דר"ע בנשבע שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב מטעם דסבר כר"ש דסבר כל שהוא למכות יעוי"ש. ואם אמרינן דסברת ר"ש מטעם דאחשבי', א"כ בשוגג דלא שייך אחשבי' כמו שכתבו הרמ"ה והריטב"א וא"כ היאך מחייב ד"ע באכל כל שהוא גם קרבן. דהרי ע"כ גם לענין קרבן סבר ר"ע לחייבו בכל שהוא, וזה מוכח מהמשנה שהשיב ר"ע לחכמים היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן וע"כ שזה היתה הוכחה להתוס' שם ד"ה ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן שכתבו דבשבועת ביטוי יש קרבן גם אכל שהוא יעוי"ש. וע"כ סבר הש"ס דסברת ד' שמעון דמחייב אכל שהוא מפני דסתם אכילה בתורה הוא כל שהוא. יא איברא דהתוס' בע"ז ס"ז ועו"מ סברי דסברת ר' שמעון הוא מטעם דאחשבי', והוא מדמחלקי שם בין בעין לתערובות וסברי דבתערובות מודה ר"ש. וע"כ משום דלא שייך אחשבי' כשהוא בתערובות, ומה שהקשו גדולי האחרונים בהא דקאמר הש"ס דר"ע דאמר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב שהוא מטעם דסבר כר"ש ולשיטת התוס' דבתערובות מודה. הנה בספרנו נזר הקודש לזבחים ע"ח כתבנו יישוב. אבל ההוכחה שכתבנו היא נכונה. יב והנה לכאורה יש להעיר דהלא גם בשבועה לא כתיב בלשון אכילה אלא כתיב להרע או להטיב ופירשו חז"ל שהפירוש אוכל ולא אוכל, וא"כ לא שייך לומר דלשון אכילה מורה על כל שהוא. אבל נראה דכיון שנשבע בלשון אכילה, כוונת השבועה על לשון אוכל דכתבה תודה. ואף שיש לומר דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד, עי' במל"מ פר"ד משבועות, אבל נראה כמוש"נ. א דף ע''ד בגמרא וכי תימא כיון דאית ליה היתר מן התורה קא חייל קרבן שבועה. וקשה הא לפי מה שסברי התוס' שבועות כ"ה דגם לר' יוחנן דסבר חצי שיעור אסור מן התורה אפ"ה חלה שבועה. וכן בהא דפריך הש"ס לעיל א"ה לא ניחייב עלי' ק"ש, והלא התוס' סברי דגם לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת חלה שבועה על ח"ש מכש"כ לר"ל דס"ל דאסור רק מדרבנן. הנה בפשיטות יש לומר דכוונת הש"ס להקשות מכח המשנה לשיטת רב אחא בר יעקב דממועט משב"ק. ובאמת יש להקשות גם לר' יוחנן, ורק משום דר"י מפרש המשנה דלא מיירי במפרש חצי שיעור, וכן מפרש המאירי. ב אמנם הריטב"א מפרש דכוונת הסוגיא מטעם דיש באיסור דרבנן הלאו דלא תסור, וכן איתא ברש"י דף ע"ד שם בסוגיא, יעוי"ש, והנה לפי"ז לר"ל