נזר הקודש - יומא קמג

הביאור בש"ס לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, וכתבו התוספות ב"ק דף ג' דזה הוי מדה בתורה. - והביאור בזה דכיון דהוי ספק ואין לנו הכרעה ממדרש הכתובים, אז יש לנו לדון על פי הסברא דיש לדון לחומרא ובזה נעשה הענין ודאי. והנה כמו כן הוא הענין בהא דתפסת מרובה לא תפסת, אעפ"י שהמרובה הוא להחמיר, ומצד הסברא אית לן למיזל לחומרא, אבל יש בזה סברא יותר נכונה דיש לנו למיזל לדבר שיש לו קצבה ויש לו סוף. - אמנם באופן שיש סוף גם להמרובה, וא"כ יש לתפוס המרובה. על זה נחתו התוס' דיש בזה סברא אחרת דיש לנו לילך לחומרא, והיינו כי החומרא היא ג"כ סברא טובה להכריע הספק, וממילא נעשה ודאי, ומטעם זה גם גבי הענקה כיון דיש לומר לתפוס המרובה מטעם דיש לו קצבה, אבל יש שם סברא אחרת יותר טובה ומכרעת כי אין להוציא מן האדון מספיקא, ובשביל הסברא הלזו נעשה זה לודאי, - ולענין תשלומין כיון דהחומרא תעיד דהתשלומין הוא עד כלות שבעה ימים שוב נעשה זה לודאי לומר תפסת מרובה לא תפסת, ואם לא הביא בהשבעה ימים שוב אינו יכול להביא בשמיני, והוא מטעם דכיון דכן המדה בתורה להכריע בהסברא דלחומרא, כן נראה בביאור כוונתם. יא והנה בחידושי מרן הגאון רעק"א ליומא כתב על דברי התוס' וז"ל ביאור הדברים כפשוטו דאזלינן לחומרא וצריך להביא קרבן תוך ז' דשמא אין לו תשלומין רק ז' ואינו יוצא אם יביא אח"כ קרבנו עכ"ל, ויש להבין מה בעי מרן בזה. וע"כ דבא מרן לבאר דלא תימא דהוי רק ספק, וממילא אם לא הביא בשבעה יכול להביא גם בשמיני, דכיון דרק משום חומרא אמרינן תשלומין שבעה משום דאל"כ הוי חומרא דאתי לידי קולא. על זה בא לומר דכוונת התוס' שכתבו אבל טפי לא דאינו יוצא בתשלומין אם יביא בשמיני. אבל לא ביאר מדוע לא, דהלא אפשר לומר דיביא מספיקא. וע"כ נראה דכוונת מרן כמו שכתבנו דכוונת התוס' דהחומרא הלזו נעשה בתורת ודאי ולא נשאר עוד ספיקא. וע"כ הטעם בזה דזהו מדה בתורה להכריע מצד הסברא לתפוס המועט במקום דיש בזה חומרא ואחרי ההכרעה נעשה זה לודאי. יב ע"ב. ברש"י ד"ה יכול וכו' רישא דברייתא וכו' יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה ת"ל תחתיו מבניו מי שבנו עומד תחתיו. - והקשה המהרש"א והלא לקמן ממעט משוח שעבר מעשירית האיפה מטעם דחדא אמר רחמנא ולא שנים כדפירש"י לקמן, וא"כ מה"ט יש למעט גם משוח מלחמה לעשירית האיפה, יעוי"ש. אמנם אפשר לומר דהתנא בא למעט אף באופן שמת הכהן גדול דפליגי תנאים במנחות נ"ב אם עשירית האיפה בא משל צבור או משל יורשין, והנה באופן זה שמת הכהן גדול, ויש כהן משוח מלחמה שייך זכות זה להמשוח מלחמה, להכי איצטריך קרא ללמדנו דהמשוח מלחמה ליתא כלל בזכות זה דעשירית האיפה. משא"כ לקמן במשוח שעבר דמיירי שהכהן גדול בחיים, בזה נלמד דלא הוי משוה שעבר בדין זה דעשירית האיפה מטעם דהדא אמר רחמנא ולא שנים. יג והנה לפי"ז יש לעיין היאך הדין בשמת כהן גדול ויש משוח שעבר אם המשוח שעבר מביא עשירית האיפה, טרם שנתמנה לכהן גדול, וצ"ע. יד והנה עוד שם ברש"י סיום הברייתא וגבי כהן גדול תניא בדוכתא אחריתי בתו"כ לכהן תחת אביו דלמד שהבן קודם לכל אדם וכו', והקשה המהרש"א דהלא מהאי קרא גופי' דמייתי שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אנו לומדים דבנו קודם לכל אדם, יעוי"ש, אבל אפשר לומר דמזה הקרא אנו לומדים דבעינן שיהיה הבן ראוי לזה. עוד נראה דאם מקרא דשבעת הימים הוי אמרינן דזה דוקא בכהן גדול המשוח בשמן המשחה, אבל מהאי קרא דלכהן תחת אביו כתיב בתרי' אשר מילא את ידיו דזה מיירי גם במרובה בגדים, וגם בזה בנו קודם. דף ע"ג, בכהן הדיוט משום מעלין בקודש וכו', - והנה התוסי"ש והריטב"א הקשו דהא הוי מחוסר בגדים כיון שדינו בשמונה בגדים, ותירצו דמיירי שעבר מלהיות משוח מלחמה מפני זקנותו, ומשחוהו לאחר, דבזה דינו כהדיוט, ורק משום מעלין בקודש אינו משמש ככהן הדיוט, ויש לעיין היאך הדין אם לא משחוהו עדיין לאחר אם הוי מחוסר בגדים. ומדדייקו התוס' וכתבו ומשחוהו לאחר, משמע דוקא באופן שמשחוהו לאחר, אבל קודם משיחה לאחר הרי הוא בכהונתו. אבל מדברי הריטב"א משמע שגם בזה לחודיא שאינו ראוי מסולק מדין שמונה בגדים, וזהו שכתב מושחין לאחר משמע שגם קודם שמשחוהו מסולק מזה, והוא מפני זה עצמו שאינו ראוי לצאת ולבוא במלחמה, וצ"ע. שם, ומחזיר את הרוצח. פירש"י במיתתו. - וכן משמע מפירוש התוס' מדהקשו תימה דתנן ההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם, ואמאי לא הדר במיתת משוח שעבר אף לרבנן או משוח מלחמה לר' יהודה שגם הם מחזירים את הרוצח יעוי"ש, מבואר דמפרשי מחזיר את הרוצח במיתתו. אמנם התוס' רי"ד כתב ומחזיר את הרוצח פירש המורה במיתתו, ואינו נ"ל דהאי חזרה לאו אעירו קאי אלא אעיר מקלט ובחיי כהן כדתנן במכות אמר רבי יוסי ב"ר יהודה בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לעדי מקלט, ובי"ד שולחין ומביאין אותו משם מי שנתחייב מיתה הרגוהו, ושלא נתחייב מיתה פטרוהו, ומי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה אחד המשוח בשמן המשחה ואחד מרובה בגדים ואחד שעבד ממשיחותו מחזירין את הרוצח, רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח עכ"ד, והנה לפי מה שמפרש דבעינן כהן גדול בדבר המשפט של הרוצח, בכדי להחזירו לעיר מקלטו שהיה שם, מיושב קושיות התוס' דלדברי התוס' רי"ד אתי שפיר דההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם, ולא מהני הכהן המשוח מלחמה, ולא הכהן שעבר, דהם אינם מחזירין את הרוצח לעירו. והא דמחזיר הרוצח דהכא הכוונה שמחזירין אותנו לעיר מקלטו שהיה שם בתחילה. אבל תמוה טובא דליבעי כהן גדול בדבר משפטו של