נזר הקודש - יומא קמב

ד והנה בקרבן חגיגה בפנים מדחה הפירוש ברמב"ם כפי מה שהובא במל"מ והיינו שכתב דבאמת יש לפרש מה שכתב הרמב"ם דרך השחתה קאי למעיל ג"כ, ובכולהו דוקא דרך השחתה לוקה, ואעפ"י שדחוק בלישני' אבל ראוי לומר כן כיון שבגמ' לא הוזכר חילוק זה, ולא אמר אלא הקורע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע, דכיון שהמלמד הוא המעיל, משמע דכולן שוין יעוי"ש, וכנראה שגם המאירי מפרש כן בדברי הרמב"ם שאין לחלק בין מעיל לשארי בגדי כהונה, וזה מוכח מדלא הביא שלא כן דעת הרמב"ם, וע"כ דמפרש שהא דכתב הרמב"ם דרך השחתה קאי גם על המעיל, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' למה לן קרא דלא יקרע כיון שכבר נאמרה ל"ת על דרך שבירה וקריעה בדרך השחתה. ה ונראה לומר דתרי עניני השחתה איכא א) באופן שמשחית הבגד ועושה ללא יוצלח עוד לתשמיש. ב) אופן שני שמשחית הבגד, אבל לגבי דידי' עצמו הוי זה תיקון כגון אם הבגד דוחקו וע"י הקריעה ארווח לו, נמצא דהבגד מושחת, אבל לדידי' הוי נייחא. - והנה בהא דלא תעשון וגו' לא אסרה תורה אלא דרך שבירה וקריעה ממש באופן שעושה הדבר ללא יוצלח עוד, והוא בדמיון ושברתם את מצבותם דהכוונה קלקול ממש, ועל זה אמרה תורה לא תעשון וגו' - אמנם באופן השני דהשחתה זה לא נלמד מלא תעשון וגו' כיון דקריעה מתקן לגבי עצמו, הנה על זה אמרה תורה לא יקרע, והיינו דאעפ"י שמתקן את עצמו, אבל הזהירה התורה שלא להשחית את הבגד, דהתורה הזהירה שלא להשחית בגדי כהונה אעפ"י שמתקן לגבי עצמו וזה נראה בכוונת הרמב"ם וב"ה מצאתי בספר קרית ספר להמביט שכתב וז"ל אזהרה שלא לקרוע פי המעיל והקודעו לוקה, וה"ה לכל בגדי כהונה שהקודען דרך השחתה לוקה דגלי קרא גבי מעיל וה"ה לכל שאר בגדי כהונה כדאמר, ונראה דלא איצטריך קרא לקריעת בגדי כהונה אלא אפילו צריך לקריעתן, דאי לאו בגדי כהונה אמרינן דבל תשחית דגופי' עדיף, אבל בבגדי כהונה לקי לעולם עכ"ל, יעוי"ש, מבואר דבא ליישב למה כתבה תורה לא יקרע בדרך השחתה על זה מודיע לנו כי הכוונה בדרך השחתה באופן שהבגד מושחת, אבל יש בזה תיקון גופי', ובבגדי כהונה גם זה אסרה תורה. והנה יוצא מזה דלתיקון הבגד לא הוי הקריעה איסור כלל, ורק באופן דהוי תיקון לגופי' והשחתה לבגד זה אסרה תורה. ו ולפי מה שביארנו אזלא הראיה שהביא הקרבן חגיגה בסימן ס"ח מהא דר"ל זבחים צ"ה במעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא בחוץ כיצד הוא עושה והרי הקורע אותו לוקה מכניסו פחות פחות מג' אצבעות ומכבסו בפנים, והקשה מדוע מדייק במעיל ולא אמר סתם בגדי כהונה, משום דבבגדי כהונה מותר לקרוע באופן זה שאינו דרך השחתה, ודק במעיל שאני עכ"ד הק"ח יעוי"ש. ולפי מה שביארנו זה ליתא דע"כ אעפ"י שאינו דרך השחתה, אבל עכ"פ כיון שאיכא השחתה בהבגד זה אסרה תורה בבגדי כהונה, והיינו דאעפ"י שהעושה לא הוי כוונתו למטרת השחתה אבל עכ"פ כיון שיש השחתה בבגד, זה אסרה תורה בכל בגדי כהונה, וממילא ע"כ מעיל לאו דוקא. והנה בספר מעשה רקח הקשה על הקרית ספר מסוגיא דזבחים מהא דמעיל יעוי"ש ולדעתי הבין כוונה אחרת בקרית ספר, אבל נראה דהכוונה בביאור דברי הקרית ספר כמו שכתבנו, והוא נכון. ז והנה הבה"ג בהלכות גדולות במנין המצות לא הביא כלל הלאו דלא יקרע האמור במעיל, וע"כ דסבר דכל זה נכלל בלאו דלא תעשון כו וגו', אבל לפלא שלא הביא סתמא דש"ס המבואר במסקנא דיש לאו בהקורע בגדי כהונה. ואפשר שמפרש דהלאו דלא יקרע לא ניתן ללאו וכמו שפריך ראב"י ודלמא הכי קאמר רחמנא נעביד לי' שפה כי היכי דלא יקרע. אבל קשיא דהרי הש"ס משני מי כתיב שלא יקרע. והנה אפשר לומר דשיטת הבה"ג כראב"י מטעם הסוגיא דסנהדרין כ"א דמפרש הש"ס הקרא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו שזהו בכדי שלא יסור לבבו, ולא פריך הש"ס מי כתיב שלא יסור יעוי"ש, וע"כ דסבר הש"ס שם כראב"י דהכא דשפיר יש לפרש הא דלא יקרע שזהו בכדי שלא יקרע אעפ"י שלא כתיב שלא יקרע. ובגיוה"ש מביא בשם הקרבן הגינה שמקשה אסוגיא דהכא מסוגיא דסנהדרין, - אבל אפשר לומד דסבר הבה"ג שסוגיא דסנהברין סבר כראב"י, ולהכי השמיט לאו זה ממנין המצות, וצ"ע. ח שם. אמר ר' אלעזר המזיח חושן מעל האפוד, והמסיר בדי ארון לוקה, ומשמע דוקא במסיר שני הבדים. אבל הרמב"ם בפר"ב מכלי המקדש הי"ג וז"ל המסיר אחד מן הבדים מן הטבעת לוקה, ותמוה מניין לרבינו שלוקה גם על אחד מן הבדים. ובספרנו נזר הקודש למנחות דף קמ"ה דף הספר מבואר לנכון שיטת הרמב"ם בזה. ט תוס', ד"ה נעביד וכו' ואע"ג דבפר"ק דד"ה ד' אמר מקיש חג השבועות לחג המצות מה להלן יש לו תשלומין כל שבעה וכו' ומשני תפסת מרובה לא תפסת, והתם נמי יש לדבר קצבה, יש לומר דהתם קאמר לחומרא תפסה מרובה לא תפסת דעד ז' יש לו תשלומין ממנפ"ש אבל טפי לא דלמא מחג המצות ילפינן. ובפ"ק דקדושין י"ז גבי הענקה נמי קאמר תפסת מרובה לא תפסת אע"ג דממנפ"ש יש לדבר קצבה, יש לומר דהתם נמי קאמר דתפסת מרובה לא תפסת דמספיקא לא מפקינן ממונא מן האדון עכ"ל, והנה לפי פשטות הדברים משמע שכל זה לא הוי יותר מספיקא ורק מטעם החומרא נקטנין להחמיר. וכמו כן לענין ממונא הוא מטעם דלא מפקינן ממונא מספיקא, וביותר קשה לענין תשלומין דאזלינן לחומרא ואין לו תשלומין רק שבעה ימים, והלאו תצא מזה קולא שאם לא הביא עד כלות השבעה ימים ולא יביא ביום השמיני. הלא אין זה חומרא אלא קולא. י אבל נראה דכוונת התוס' כך הוא דהנה ודאי דבכל מקום דאמרינן תפסת מרובה לא תפסת לא הוי זה מצד ספק אלא הוא בתורת ודאי והביאור בזה דבמקום שאין הכרעה. והתורה נתנה רשות לחכמים להכריע דאז הכרעת חכמים הכרעה גדולה והיא בתורת ודאי, והביאור בזה כי לפעמים יש להכריע גם מצד הסברא במקום שהסברא פשוטה כמו שכתבו התוס' בשבועות כ"ה ד"ה איבע"א. ובזה הוי