נזר הקודש - יומא קלח

ה שם, ת"ר המשלח מטמא בגדים, ואין השולח את המשלח מטמא בגדים, פירש"י דזהו המלוים אותו מירושלים, והמאירי מביא בשם יש מפרשים דקאי על הכהן גדול יעוי"ש, ולפלא דהרי הכהן גדול עומד בעזרה, והטומאה מתחלת משיצא חוץ לעיר, ואם הוא מן המלוים, פשיטא שדינו כהמלוים. ו שם, משיצא חוץ לחומת עזרה דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר עד שהגיע לצוק, רבי שמעון אומר מכי זורקו בבת ראש ומטמא בגדים. והנה שלש מחלוקת בדבר דלר' יהודה היציאה מירושלים מטמא בגדים, וע"כ דסבר דהיציאה בעצמותה זהו גדר מצוה, והשילוח עד הצוק אינו בטומאת בגדים, ורבי יוסי סבר דהגעה לצוק זהו גמר המצוה, ור"ש סבר דהדחיפה הוי הגמר, ולאחרי הדחיפה שוב אינו מטמא בגדים, והנה הרמב"ם בפר"ה בפרה ה"ו כתב וז"ל אבל אחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים עכ"ל, וזהו כר' שמעון. והכונה דלאחר הדחייה אפילו אם הוא חי עדיין וצריך להמיתו כמו דתניא לעיל ס"ו, וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מעבודת יוהכ"פ הכ"ב שוב אינו מטמא בגדים, וזהו מפני כי נגמר המצוה דשילוח בהדחייה, ועיקר הטומאה הוא בהשילוח ולא בהטיפול שאח"כ.- אעפ"י שאיכא מצוה להמיתו. וזה בא הרמב"ם ללמדנו דהטיפול שאח"כ אינו מביא טומאה ז ובזה יש ליישב מה שהקשה הראב"ד שם בהשגה מדוע לא כתב דאינו מטמא גם אוכלין ומשקין יעוי"ש, אבל לפי מה שפירשנו דכוונת הרמב"ם דהטיפול שאח"כ אעפ"י שיש צורך בו אינו מטמא טומאת השילוח. ואין צורך לכתוב דאינו מטמא אוכלין ומשקין דזה פשיטא בשעיר המשתלח דהרי גם בעודו בשילוחו אינו בטומאת אוכלין ומשקין מטעם שהיא חי והחי אינו מטמא כמבואר בזבחים ק"ה, וממילא אין זה חידוש עתה, וכוונת הרמב"ם רק ללמדנו דהטיפול דאחר הדחייה, אינו מטמא טומאת שילוח, מפני שנגמר השילוח בהדחייה. ח במשנה, מאימתי מטמאין בגדים משיצא חוץ לחומת העזרה. והנה לקמן בברייתא מבואר דהמסייע בשעת שרפה מטמא בגדים, ובירושלמי פליגי באם היה עומד בעזרה וע"י קורה ארוך היה מסייע לשרפה אם מטמא בגדים יעוי"ש ולפלא שלא הביא זה הרמב"ם. דף ס"ח ע"ב, יכול אף משנעשה אפר מטמאין בגדים ת"ל אותם אותם מטמאין בגדים, ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים. ויש לעי' למ"ל קרא דאפר אינו מטמא בגדים הלא כיון דרק השורף והמסייע לשרפה מטמאין בגדים, ומשנעשה אפר הרי יצא מכלל שורף ואפשר לומר דהכוונה לרבות דשויה חרוכא דעדיין שייך שריפה דלרבנן מטמאין מטעם דקרינן והשורף אותם וכמו שמסיק הש"ס דזהו הנפק"מ לדינא בין רבנן לראבר"ש, והפירוש אותם דלא בא למעט אלא לרבות, דלא תימא דכיון דזה לא נקרא פר ליכא מצוה דשריפה, לזה משמיע לנו אותם לרבות דזה נקרא אותם. ומדויק לשון הרמב"ם שלא כתב דהעוסק באפר אינו מטמא, אלא כתב שם בפר"ה מפרה ה"ד וז"ל דהשורפם מטמא בגדים בשעת שריפתו עד שיעשו אפר, וע"כ כמו שפירשנו דאותם לרבות בא דיש טובאה עד אפר, וכמו שכתבנו. י שם, גמ', אמר אביי ש"מ בית חידודו במדבר קיימא והא קמ"ל דקסבר רבי יהודה כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו, והנה הגר"א ז"ל מוחק דקסבר רבי יהודה, יעוי"ש. ואפשר דכוונת מרן מטעם דר' יהודה בברייתא סבר משיצא חוץ לחומת ירושלים, ומשמע שם כמו שפירשנו דסבר דהיציאה חוץ לחומה זהו גמר מצותו, איברא דבתוספתא פר"ג דמכילתין דפליגי מאימתי הטומאה מתחלת דמר סבר משעת יציאה מחומת ירושלים וחד אמר משעה שמגיע לצוק, וחד אמר משעת הדחייה, ולפי גירסת הגר"א ז"ל שם גריס ר' יוסי. אמנם לפי מה שביארנו בדבר הרמב"ם משמע כהגירסא בש"ס שלנו ואתי שפיר כמוש"נ. פרק שביעי א משנה בא לו כהן גדול לקרות, פירש"י דילפינן ממלואים דאמרינן בפר"ק מנין שאף מקרא פרשה מעכב וכו' והנה נראה שרש"י סובר דהמקרא פרשה מעכב. ולכאורה הא אמרינן בגמ' דע"כ קריאה לאו עבודה, מדקתני אם רוצה קורא באיצטלית לבן משלו וא"כ היאך אפשר לומר דהקריאה מעכבת, וכן בירושלמי קורא זה שירי עבודה, דהיינו שאינה עבודה אלא מצוה השייכה לעבודה. וא"כ היאך תעכב, אמנם סבר רש"י דילפינן ממלואים דהתם ג"כ לא הוי הקריאה עבודה ומכל זה מעכב אבל תמוה מנין לרש"י דילפינן ממלואים דהרי גם לענין פרישה דילפינן ממלואים הוא מפני דכתיב לעשות לכפר. ב אמנם נראה דמסוגיא דלעיל ה' ע"א דקאמר שם נפק"מ בין למאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן בין למאן דאמר דבר שהוא מעכב לדורות מעכב בהן, ולא קאמר הש"ס מקרא פרשה איכא בינייהו דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב בהן מקרא פרשה לעיכובא. ולמ"ד דבר שמעכב לדורות, מקרא פרשה אינו מעכב לדורות, ומדחזינן דלא קאמר הש"ס נפק"מ זו מוכח מזה דמקרא פרשה גם לדורות הוא בעיכובא. ג אבל תמוה טובא הלא בין לר' יהודה ובין לר' נחמיה דברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ לא מעכבא כמבואר לעיל מ', וא"כ כש"כ בדבר הנעשה גם בלא בגדי כהונה מדוע תהי' בעיכובא וצ"ע. ד והנה המאירי כתב וז"ל וקריאה זו יש אומרים שהיא מעכבת וכמש"א בפר"א לענין פרשת מלואים שמקראה שנצטוה לספר הענין לישראל מעכבת, וממה שאמרו כאן שאני קריאה דצורך עבודה ומתוך כך הותרה בה לבישת בגדי כהונה שאין הדברים נראין לעכב, אלא שסדר הענין היה כן עכ"ל, מבואר שדעתו שאין הקריאה בעיכובא. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפר"ג מעבודת יוהכ"פ ה"ט שכתב וז"ל קריאה זו אינה עבודה לפיכך אם רוצה לקרות בבגדי חול לבנים משלו קורא עכ"ל, ומדלא כתב בדבר העיכוב משמע שדעתו שאינם בעיכובא. ה והנה שיטת רש"י אפשר לומר דכיון דאמרינן מהא דאמרה תורה במלואים לעשות לכפר ודרשו מלכפר אלו מעשה יוהכ"פ וכיון שמצינו במלואים